הרב ד"ר יואל בן נון
הרב ד"ר יואל בן נון צילום: חזקי ברוך

פעמים אחדות אמרתי וכתבתי, שאין באמת 'ציונות דתית', כי עם ישראל אחד, וציון אחת, וציונות אחת – בתוך הציונות האחת, רבנים מנהיגים חשובים בציבור הציוני-דתי הקימו בשעתו את תנועת 'המזרחי' (כמענה לקריאתו של הרצל); החלוצים הקימו את 'הפועל המזרחי', וביחד קמה המפד"ל, ששמרה על החינוך הממ"ד ועל הרבנות הראשית עם 12 חברי כנסת (ברוב מערכות הבחירות הראשונות, ובממשלות שהקימה תנועת העבודה).

במהפך ההיסטורי אל ממשלת בגין היו למפד"ל 12 חברי כנסת, ובידיה היו משרדי החינוך והדתות, הפנים והמשטרה אז. הגיעו הסכמי קמפ דיוויד, שהוביל מנחם בגין אישית ברוח תנועת ז'בוטינסקי, והציבור הציוני-דתי ספג מהלומה ראשונה בפינוי יישובי סיני על ידי ממשלה 'לאומית', למען הסכם מדיני אפוף 'שלום' עם מצרים, ועם התחייבות ישראלית רחבה (85 ח"כים) גם ל'אוטונומיה' פלסטינית בכל יהודה ושומרון, בלי כוח צבאי. לעולם לא אשכח את תחושת 'הבגידה' של המחנה 'הלאומי' כולו, יחד עם המפד"ל – נותרנו לבדנו.

ב'גוש אמונים' הבנו במהירות, שאין שום טעם במאבקים בתוך המפד"ל, וגם לא מחוצה לה בתוך המערכת הפוליטית, והקמנו תנועת התיישבות במרחבי הארץ שבידינו בתמיכה ציבורית רחבה, עם דגש על פעילות חוץ-פרלמנטרית; אבל המהלומה של הסכמי קמפ. דיוויד הובילה להקמת 'התחיה' כמפלגה פוליטית, בתקווה לעצור מה שנראה לנו כמפולת.

כמה מטובי אנשי אמונים נרתמו למאבק הפוליטי, ואך חרס העלו בידם – 'התחיה' לא עצרה כלום, ולא הביאה לשום הישג בשטח; כל ההישגים בהתיישבות ובתודעה באו בזכות 'אמנה' כגוף מיישב ותנועת 'אמונים' כתנועה ציבורית, והן קמו ופעלו מחוץ למערכת המפלגתית הפוליטית. אולם (כדברי משה בספר דברים, ט', ה) סיבה היסטורית מכרעת להצלחותינו הייתה "רשעת הגוים" הפלסטינית שסירבה ל'אוטונומיה' של בגין – אילו הסכימו כבר הייתה להם מזמן מדינה על כל שטחי יהודה ושומרון.

במקביל, הניסיונות לכבוש את ההנהגה הפוליטית במגזר המפד"לי עם פילוגים ואיחודים נמשכו ונמשכו – מצ"ד ומורשה – תקומה – האיחוד הלאומי – הבית היהודי – הציונות הדתית (שכחתי מישהו?) – רבים מרבני המגזר תמכו ואף הובילו פילוגים ואיחודים אלו, ומאומה לא השיגו בכל המחלוקות הללו.

התנועה האמונית השיגה הישגים עצומים בקנה מידה היסטורי, ורבים מיריבינו מודים בפה מלא, שנוצרה ביהודה ובשומרון מציאות (כמעט) בלתי הפיכה.

בכל השנים הללו נשפך הון עתק והתבזבז לשווא במאבקים הפוליטיים, ואני אינני רואה שום הישג ושום הצלחה שצמחו לעם ישראל, לתורת ישראל ולארץ ישראל מכל הפילוגים והאיחודים הללו – תַראוּ לי הישג אחד בעל משמעות.

עוד באותו נושא:

 

המערכה הנוכחית

המפלג האחרון היה חה"כ בצלאל סמוטריץ, שנטש את בנט ושקד (לטובת נתניהו), והניף דגל פוליטי של ציונות דתית 'דבקה באידיאולוגיה ונאמנה לערכים...', אבל מלאה שנאה ובוז לכל מה שנפתלי בנט מייצג, ולכל מי שתומך בו.

התוצאה היחידה של הפילוג הזה עד כה היא חוסר הברירה של בנט בשיתוף עם רע"מ – גם היום יכול סמוטריץ לנטרל את רע"מ בהכרעה אחת פשוטה: תמיכה בקואליציה ובתקציב תמורת הישגים סבירים; כל מה שנדרש הוא אומץ להתנתק מנתניהו.

אבל אז אי אפשר יהיה להמשיך בתעמולת השנאה והבוז, שאמורה להפיק בבחירות הבאות לפחות 7 מנדטים לציונות הדתית, ועל זה כידוע 'הציבור לא יסלח' – מעניין לשרטט את ההצלחה העלובה שעליה חולמים בצה"ד לקראת בחירות (שרע"מ תקבע את מועדן), והיא מדומיינת בחלק מהסקרים – הליכוד בהובלת נתניהו אמור לנצח בגדול עם 35 מנדטים; החרדים יקבלו ביחד 15; הציונות הדתית תקבל 7; גם בנט וגם סער לא יעברו את אחוז החסימה – תרועות השמחה על נפילת בנט יישמעו בכל הארץ ובעולם, אבל גם הן לא ישנו את העובדה העיקרית: נתניהו שוב לא יוכל להרכיב ממשלה. (לא היינו כבר בסרט הזה?); יאיר לפיד יהיה ראש ממשלה בלי ה'חליפי' מימין-ימינה, ובני גנץ ואולי גם מירב מיכאלי יהיו סגן וסגנית; בציבור האמוני יכינו שוב את ההפגנות ואת המחאות על מה שיתרקם בין ירושלים ורמאללה, והעיקר שבנט עף, כי הכיפה שלו קטנה מדי מכדי לייצג נאמנה את רגשות ההזדהות שבמגזר.

האם יש סיכוי כלשהו, שרבנים בעלי כתפיים יקומו ויאמרו: דיינו?

למרבה הצער, התשובה המזעזעת נמצאת בקיתונות הבוז והשנאה לרב פוסק חשוב במחננו, שהעז לומר כי הרפורמים גם הם בני אדם, עם זה שאנו שוללים את דרכם מכל וכל – פתאום החלו לבחון את פסקיו ולדבר על 'הידרדרות', כאילו הותרו חלילה כל האיסורים שבתורה על לשון הרע והוצאת שם רע, ומחלוקת של שנאה.

ביום שיקומו רבנים נחשבים ויעצרו את גלי השנאה והפילוג כדי להשיג שלום במחננו, אולי יתגלה ויופיע עוד שלב בגאולה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו