חדר לידה
חדר לידה צילום: ISTOCK

מאיר אריאל הפליא לכתוב: "הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן".

לפעמים נדמה שדלתות המיון האוטומטיות מנחשות את דחיפות המצב אצל היולדת הנכנסת ונפתחות בהתאם. יש שהן נפתחות בעצלתיים ויש שהן נפערות בבהלה ודרכן נכנסת יולדת שכשמה כן היא: יולדת.

אם אצל יולדת שמגיעה בנחת לבירור או למעקב יש זמן לשאול שאלות, לבצע מוניטור, לשלוח לביצוע אולטרסאונד, הרי שאצל יולדת כזו הכל מתנהל במהירות וביעילות.

היא נכנסת לחדר במיון, נבדקת, תוך כדי נשאלת כמה שאלות בסיסיות ובטיסה מועברת לחדר לידה תוך כדי זריקת שתי המילים: "פתיחה מלאה" לאוויר או: "היא בלידה", כך שהן נופלות על כל האוזניים הרלוונטיות.

עוד באותו נושא:

הנה סיפור על מקרה שהתחיל כך.

היא נכנסת כרוח סערה. כל שאר העיסוקים במיון כמו עומדים מלכת והזרקור מונח רק עליה. היא נכנסת במהירות לחדר במיון רק בשביל בדיקה מהירה. הכל בהילוך מהיר מאד.

המיילדת שואלת אותה כמה שאלות קצרות רק כדי לדעת רקע:

"מה שמך? איזו לידה זו שלך? היה קיסרי בעבר?"

היא עונה בחצאי מילים ועוצרת להתנשף ולהתנשם.

המיילדת זורקת מבט לכיוון הבטן וקולטת שהיא די גדולה. בשבריר שניה היא מבינה שהולך להיוולד פה תינוק די גדול.

"מה הערכת משקל?" היא שואלת את השאלה הכה רגילה ומתבקשת.

היולדת נושמת ולא ממש עונה.

"כמה?" היא שואלת שוב.

"לא יודעת", היא אומרת.

"מתי עשית?"

"לא עשיתי". היא לפתע נעמדת ונשענת על הקיר כאילו היה הכותל ונושמת בקול.

תוך כדי שהמיילדת מכניסה אותה לחדר לידה היא שואלת שוב: "לא עשית?" היא מבצעת הערכה מהירה וזהירה תוך כדי תנועה וחושבת על 4 ק"ג.

"לא" היא מנידה את הראש.

"בואי תעלי למיטה. מתי עשית אולטרסאונד פעם אחרונה?"

היא עולה ואומרת: "לא עשיתי".

"כלום? אולטרסאונד בתחילת ההיריון? העמסת סוכר? GBS? בדיקות דם?"

לא לא ולא, היא מסמנת עם היד.

הכל קורה כל כך מהר והמיילדת מבקשת לקרוא לרופא שיבצע אולטרסאונד מהיר.

הרופא נכנס אבל מכשיר האולטרסאונד כבר מיותר. היא יולדת. המיילדת רומזת לו שיישאר. בכל זאת מדובר כנראה בתינוק גדול.

"אל תלחצי עדיין" היא אומרת לה.

על פניה ניכר שהלחץ גובר.

"אני רוצה שתקשיבי לי טוב טוב. כשאני אומרת לך לא ללחוץ את לא לוחצת, בסדר?"

היא קשובה וניכר שהיא מנוסה.

היא משתפת פעולה וידי המיילדת מוכנות לקבל את הראש הגדול והוא מפתיע ויוצא דווקא בקלות רבה. עוד לחיצה קטנה והגוף יוצא לאוויר העולם בשמחה עצומה של האם ובהקלה גדולה של הצוות.

שעת הלידה מוכרזת בקול, היולדת מאושרת ומעיניה זולגות דמעות.

המיילדת מסתכלת על התינוקת המתוקה. אולי היא פשוט ארוכה? היא לא גדולה במיוחד.

כהרגלה היא אומרת: "בשעה טובה! תכף נגיד לך מזל טוב, אחרי שתצא השיליה ונראה שהכל תקין" ומתחילה לארגן את סביבת היולדת, מודדת לחץ דם ופונה לכתוב כמה מילים במחשב, עד לבוא השיליה.

"לוחץ לי!" אומרת די מהר האמא המאושרת, מפסיקה לרגע את ההיכרות עם התינוקת החדשה שהולכת להאיר לה את הבית.

"אה, כנראה שהשיליה יוצאת" עונה המיילדת ומסתכלת. אכן השיליה עומדת לצאת והיא נראית מאד שונה מהרגיל.

"תלחצי טיפה" היא מבקשת.

היא לוחצת, ממש טיפה.

השיליה מתחילה לצאת. לא. מה? לא. מה זה? שניה אחת בדיוק חולפת במציאות, אך בראשה טסות המחשבות. זה מה ש? לא זה לא יתכן , זה, מה? מה זה? השיליה יוצאת והיא בהחלט לא שיליה. עיני המיילדת נפערות, מוחה סוער: זה ראש! היא מבינה פתאום.

"זה עוד ראש!" היא צועקת לה, אל תלחצי!

כל מי שנמצא בחדר לא מבין מה קורה. היולדת אפילו לא מספיקה לשאול כשלאט לאט יוצא עוד גוף קטן ומתוק ומושלם מהבטן הענקית הזאת. התינוק השני מונח על אמא מופתעת, לצד אחותו התאומה בתוך חדר ובו שלל אנשי צוות מופתעים ומחייכים.

"את יודעת מה?" אומרת היולדת. "היו רגעים שהיתה לי הרגשה שזה שניים".

ואני אומרת, יש לך הרגשה? עשי טובה למיילדת שלך, עשי טובה לעצמך, לכי לעשות איזה אולטרסאונד, ככה בשביל הפרוטוקול.

**********

אמאל'ה, רוצה לשתף אותי בסיפור מההיריון והלידה? אחות, מיילדת, רוצה לשתף סיפורים?

אשמח לקרוא!

hanale.maayney@gmail.com

עוד באותו נושא:
מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו