"הוא יצא! אני אומרת לך. כולם יוצאים בסוף, אף תינוק לא נשאר בפנים. בהצלחה יקרה!", אמרה המיילדת.
השעה 14:45, המשמרת שלה נגמרת. היא נפרדת לשלום מהיולדת שבחדר מספר 5.
היא מוסרת לי את המידע היבש: לידה שלישית, שבוע 41, פתיחה 4. ואז נכנס הקול הרך והשקט: "משהו לא זז. היתה במקלחת, ישבה על כדור, המון תנועתיות וכלום. משהו כאילו נתקע."
אני מציגה את עצמי בקול רענן ובוטח מלטפת לה בעדינות את הרגל ואומרת: "אני איילד אותך".
היא תולה בי עיניים ספקניות.
"לא להתייאש", היא אומרת לה. "אנחנו נעשה את זה יחד".
אני מתחילה את המשמרת בסריקה קצרה של החדר.
ציוד, תרופות, עמדת תינוק, עמדת החייאה שלא נצטרך, ערכת לידה. יש הכל.
עוברת לסריקה של היולדת.
מתחילה בסריקה נפשית: מה שלומך? איך את? כמה כואב לך? ועוברת לסריקה גופנית, מכף רגל עד ראש. התינוק.
"קדימה בואי נעבוד" אני אומרת לה.
"אין לי כח" היא אומרת. "רוצה לנוח"
"אני מרשה לך לנוח עשרים דקות, לשתות משהו חם, להתחזק ואז אני חוזרת", אני אומרת לה.
היא מהנהנת, לא רוצה כלום.
אני משאירה אותה בחדר עם בעלה כדי לנשום אוויר.
מחוץ לחדר מרחפת המילה פיטוצין. "היא לא רוצה בינתיים", אני אומרת. ויודעת שבינתיים היא מילת המפתח.
אני חוזרת אליה אחרי כוס קפה עם כפית גדושה במוטיבציה ומתחילה להפעיל את מה שאפשר. תנועה, כדור, להסתובב לצד ימין ואחר כך לצד שמאל.
היא מנסה ומשתדלת אבל משהו שם עצור.
אני נושמת עמוק ומבצעת סריקה בראש.
מה עוד לא ניסינו?
אני סורקת בראש את האפשרויות, ולפתע חוזרת הסריקה הנפשית. אני נזכרת ביולדת שטיפלתי בה כשלמדתי להיות מיילדת.
היא היתה בת 36 בלידתה הראשונה.
כל קרובות המשפחה באו איתה ללידה שהגיעה אחרי 15 שנים של ציפייה.
5 אחיות, 4 גיסות, אמא, חמות. כולן.
החדר היה עמוס בציפייה, התרגשות, דיבורים ודהרת סוסים במוניטור.
זאת מלטפת, זאת שואלת, אחת יוצאת להכין ליולדת משהו חם לשתות ואחרת שואלת אם היא רוצה לאכול. אמא מעודדת, החמות מתרגשת והגברת לא מתקדמת לשום מקום.
תקועה.
מתוסכלת.
ולכולן ניסיון ולכולן עצות טובות, לכולן רצון טוב וציפייה שקשה להכיל.
והן מציעות והן שואלות והן מדברות. ועוד עצה ועוד רעיון ועוד ניסיון ודי.
די!
המיילדת המנוסה שמדריכה אותי מחליטה להוציא את כל הפמליה לטיול שנתי בקפיטריה.
"מספיק. היא צריכה שקט! היא צריכה להתרכז! מי את רוצה שתישאר איתך? תבחרי אחת."
"רק אחת?"
אני רואה איך מעל ראשה חולף ענן של "לא נעים לי".
"רק אחת".
היא בוחרת את אחותה הבכורה שעל פניה מופיע חיוך של ילדה שבחרו אותה לסיבוב "ביער ביער, ביער נרקוד נרקוד".
חדר הלידה מתרוקן ממלוות. איתן יוצאת הציפייה האדירה והרצון לעמוד בה ובמקומן נשמע בחלל רק קולו הפשוט של המוניטור. אחות היולדת מחזיקה לה את היד, מלטפת לה את הראש: "הגעת עד לפה, היא אומרת לה. את יכולה הכל."
היא עוצמת עיניים למשך כמעט שעה ופתאום הכל מתחיל לזוז. הצירים מתגברים, הלחץ מתחיל.
האוויר בחדר נינוח, האווירה נכונה והיא משוחררת, מרוכזת, פועלת ולבסוף יולדת.
את שטף המבקרים והמבקרות בחדר מאותו רגע כבר אי אפשר היה לעצור.
אני נזכרת בה, מסתכלת על היולדת שלי ומבינה שמשהו באוויר חייב להשתנות.
"אולי אתה רוצה ללכת להתאוורר קצת? לשתות משהו?" אני שואלת את בעלה שיושב מכונס על הכורסא.
"אני?" הופתע.
"כן כן, תעשה סיבוב, תחלץ עצמות קצת".
הוא מביט באשתו, היא מאשרת לו בעיניים מחייכות ואנחנו נשארות קצת לבד.
"איך את?"
היא בקושי מדברת ואני מנסה כיוון אחר.
"מאיפה אתם? במה את עובדת?"
עם הפרטים הטכניים יותר קל לה.
אנחנו נכנסות לשיחה קצרה על עבודה ופתאום זה נפתח. הקול שלה מתחיל להישבר והיא חולקת.
היא חוששת למקום שלה בעבודה. היא על תקן מחליפה כבר יותר מדי זמן. המשכורת נמוכה ודמי הלידה בהתאם. נכון, יהיה לה לאן לחזור אחרי הלידה, אבל התינוק. מטפלת, ימי מחלה, המשפחתון של הילד, שגדול מהתינוק שעוד רגע ייצא רק במעט. מילים מהולות בדמעות מעורבות בצירים נזרקות לאוויר. ככל שהיא נפתחת יותר אני מבינה שהיא פשוט נסגרת. היא חוששת. יש לה איזה סכר פנימי שעוצר את ההתקדמות.
אני מחכה לציר הבא ולפרצוף כואב ולוחשת לה:
"עכשיו את מתפללת. תבקשי ממנו הכל. תבקשי פרנסה בשפע, בקלות. תבקשי שייתן לכם כח להמשיך לעשות חיל". וגם בציר שאחריו.
בעלה חוזר עם בקבוק מיץ, גם בשבילו.
הוא מסתכל עליה ומבין לפניי שהיא כבר יותר כאובה.
והיא באמת מתקדמת.
הסכר על הלב נפתח ומשחרר את המים.
אני מחייכת ויודעת שמכאן הדרך תהיה מאד קצרה.
היא מתקדמת ומשתפת פעולה. היא קשובה ונכונה ומרוכזת במטרה: להחזיק כבר בידיה תינוק בריא ומתוק.
ועוד ציר ועוד דמעה ועוד אחת.
"הנה את יולדת, את עושה את זה!"
היא יולדת.
התינוק בוכה בקול וקול בכיו מתמזג בהרמוניה מופלאה עם קול בכייה של היולדת.
התרגשות אוחזת גם בי בכל נימי נפשי ואני לא מנסה אפילו לעצור את הדמעות שלי.
"מזל טוב, מדהימה שאת. מזל טוב".
אני אומרת תודה לה' ונפעמת שוב לראות, כמה הנפש והגוף אחוזים זה בזו.
**********
אמאל'ה, רוצה לשתף אותי בסיפור מההיריון והלידה? אחות, מיילדת, רוצה לשתף סיפורים?
אשמח לקרוא!