ראומה הררי
ראומה הררי צילום: ללא קרדיט

בסוף, אחרי כל הטכנולוגיות והננו טכנולוגיות, האינטרנט והרשתות החברתיות.

בסוף הסיפור שלנו פה במדינת ישראל, הוא סיפור של חיים על האדמה על גשם ופרי. הסיפור שלנו הוא מאבק עיקש על היאחזות בשטח, על הגשמת ההבטחה על הארץ הזאת. 

עונת מסיק הזיתים החלה בשבועות האחרונים. הישובים ביהודה ושומרון ובגליל טובלים בתוך מטעי עצי זית. פעם בתחילת הציונות דיברו על עוד דונם פה ועוד עז שם'.  בעבר הסבירו בגאווה שגבולות המפעל הציוני והצלחתו קשורים במידת הנחישות שבה נאחז בקרקע. גדלנו על סיפורי המסירות של ההתיישבות והחקלאות העברית.

מי שלא תרם בגופו והחזיק טוריה, נידב מכספו בעבר לקופסא הכחולה של קק"ל, התנדב, תמך מקרוב ומרחוק במפעל הזה.  היה ברור ליהודים החיים בארץ וליהודי התפוצות, שנטיעת עצים היא סימן של חיים למדינה ולריבונות המתחדשת.

גם שכננו הפלסטינים מבינים זאת. עצי הזית כבר מזמן לא מבטאים רק ענף חקלאי, אלא הם מסמלים את הריבונות והשייכות שלהם לאדמה, הם מבטאים באמצעותם את המאבק על הארץ הזאת.

עוד באותו נושא:


פעם גדלו דורות של ילדים על דמות ה'צבר הישראלי', הוא היה המודל לחיקוי: חבוש בכובע טמבל לבוש בגדי עבודה ועל כתפו הייתה מונחת טוריה מלאת בוץ. היום הילד הישראלי חולם ללבוש  בגדים נקיים לעשות את האקזיט, ולהרוויח הרבה כסף אמיתי ווירטואלי.

בימים אלו אנחנו מבינים שאין ולא יהיה תחליף לחקלאות ישראלית, המאבק על גבולות המדינה, על החזון הציוני ועוד יותר מכך על הזהות היהודית ציונית, עדיין בעיצומו. לצד ההתקדמות הטכנולוגית לא נוכל להרפות מאחיזה ברורה בקרקע. צריך ביתר שאת צריך לעוד  חקלאות והתיישבות. לעודד את השיח החינוכי הממשי. 

להבין שהפסוק שנקרא השבת, 'לזרעך אתן את הארץ הזאת', הוא הבטחה ובידנו להגשים אותה, באמונה באחיזה עיקשת, בפועל בשטח, בכל מקום. כי אם לא נעשה את זה יהיו שם  אחרים שיקטפו את הפרי. 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו