הם קמים בבוקר והולכים לעבודה, נוסעים בכביש, מבלים עם חברים, נפגשים עם בני משפחה ומשרתים במילואים.
הם 'המתייצבים'. הם מגיעים למשרות שלהם בבית החולים, בבית המשפט, בחברות שבהן הם עובדים. הם לא צועקים ולא מתלהמים, הם לא מאיימים לעזוב או להשבית. הם עובדים ונוהגים בכבוד בחבריהם לעבודה, בזאת שתומכת ברפורמה המשפטית ובזה שמפגין בכל שבוע ב'קפלן'. אנשים יודעים במי הם תומכים, הם לא מסתירים את תפיסות העולם שלהם, אבל לא משנה במי או במה הם תומכים, הם ממשיכים להתייצב.
למה? כי הם מבינים שאי אפשר לטלטל את הספינה בלי שיחדרו אל תוכה המים ויטביעו אותה. כי הם מבינים שהתייצבות לא סותרת את המחאה, אפילו לא את המאבק. הם מאמינים ש'התייצבות' היא האחריות היא ההבנה שיהיה 'היום שאחרי' וכולנו נמשיך לחיות ביחד. הם מבינים שאנחנו עלולים לאבד את המדינה הזאת והיא יקרה לליבם, ולכן הם נזהרים. ה'מתייצבים' יודעים, שגם כשעושים שיפוץ בבית ומרחיבים את הקירות, פורצים חלונות, ואפילו שוברים את התקרה, יש דבר אחד שלא עושים: לא נוגעים ביסודות.
לא תמיד שמים לב אל 'המתייצבים', כי הם פשוט שם. בלי זמבורות, בלי תופים, בלי התלהמות, ובלי איומים הם פשוט מתייצבים. כמו בצבא, הם יודעים להתייצב ולהיכנס מתחת לאלונקה לסחוב בלי חשבונות, כשצריך. יש כאלו שלא רואים אותה, מתברר שהאחריות היא "שקופה" אבל יש כאלה שניחנו "בעיני פלא", הם מבינים שיהיה מחיר לחוסר ההתייצבות, שיהיה מחיר לפירוק, ל'הזדכות' על הציוד..
למזלנו, על כל סרבן יש שניים שלושה אולי אפילו יותר, שמתייצבים. בלי קשר לעמדותיהם ודעותיהם. רבים עדיין בוחרים להניח בצד את השיקולים האישיים ולשמור על יציבות הספינה, בוחרים לקחת אחריות ולא להחריב את הבית. אנחנו בעיצומו של קונפליקט מורכב, החברה הישראלית מבררת את עמדותיה. ורבים חשים ש'עתיד המדינה' על המאזניים. ובימים אלו, מי שמחזיק את המאזניים הם אלפי מתייצבים ומתייצבות שקופים, משני הצדדים, שלוקחים אחריות ושומרים על הבית.