הסרטון שבו אדם חרדי ואישה חילונית מתווכחים באוטובוס בהוד השרון הפך ויראלי. בסרטון המזעזע רואים את תוצאות ההתלהמות שחווה החברה הישראלית, סרטון שיש בו אפס הקשבה, אך הרבה הכללות ועלבונות ושנאת חינם.
החברה הישראלית סוערת כבר תקופה ארוכה, היא עסוקה במלחמות פנימיות המייצרות מחנות "שלהם ושלנו". והדרך משם קצרה לפלגנות כי אם, כמו שחנן בן ארי שר: כל חרדי הוא שודד וכל שמאלני הוא בוגד" אז הפיצוץ הוא רק שאלה של זמן.
הסיפור הפנים ישראלי חי ובועט בכולנו. מדברים על שבטים שונים ונבדלים, על אוטונומיות נפרדות. השיח הפך אותנו זרים ומנוכרים זה לזה. הפחד מפני ה"אחר" מניע אנשים לקצה. שואלים אם הרפורמה תהיה או לא תהיה, תוהים מי ינצח, אבל דבר אחד בטוח: השיח הפך קיצוני, אלים ומתלהם.
השיח היום הוא שיח מבית היוצר של 'מהיר ועצבני' שיח של 'סרט פעולה' ממהרים לירות, לרסס מילים והאשמות, בלי לקחת אחריות ל"יום שאחרי". נראה שכל דבר הוא "איום מזעזע" כל פעולה של הצד שכנגד היא "הזיה". האחר הוא ה"אויב" וצריך להכניע אותו, להיאבק עד חורמה. אין ספק, שהוויכוח העוסק בסוגיות ליבה הוא חשוב מאין כמותו, אך מעבר לתוכן הדברים סגנון הדברים חשוב לא פחות.
אנשים אומרים: "מה לעשות? כולם מדברים ככה, כל העולם השתגע.." אנשים משלימים עם 'גזירת הגורל' הזו. אך אנחנו חייבים להבין שיהיו לכך השלכות. הילדים שלנו סופגים את המילים והביטויים ומפנימים את השיח פנימה.
נוצרה משוואה בעייתית ושקרית שבה "המנצח" יהיה מי שיעז להיות בוטה יותר, צעקני יותר. לכאורה מי שיכניע את שומעיו ולא יקשיב להם. ולכן הטיעונים הפכו קצרים יותר, צעקניים וחדים, אין סבלנות להעמיק את השיח או חס וחלילה, להקשיב למישהו אחר.
הסגנון הרע הזה מחלחל למרקמי החיים שלנו: למערכות יחסים בתוך המשפחה: בין בני זוג, בין הורים לילדים, במרחבי הקהילות בעבודה וברחוב. אנחנו הופכים לקצרים ותוקפנים יותר והדבר הזה הוא אסון. כולנו יודעים שבחיים האמיתיים, אי אפשר לדלג על הקשבה. החיים הם לא 'שדה קרב'.
מערכות יחסים דורשות הכלה, הקשבה סבלנות וסובלנות. אין זה אומר שנוותר על הדעות שלו, שנשנה מהאמת, אבל הקשבה היא כלי שמפתח גמישות מחשבתית וחוסן. חוסן אמיתי הוא היכולת לשמוע את הדעה שכנגד להתייחס אליה בכבוד ובעקבות כך להעמיק בתפיסות היסוד שלך.