יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר עניין אישי

לפני שנתיים הלך לעולמו אחד מבכיריה של התנועה הלאומית, הבית"רי, השר, חבר-הכנסת, היזם, הבונה, יקירנו יגאל כהן-אורגד זכרו לברכה.

את הערב הזה אנו מקדישים לזיכרו, לדמותו, לפועלו, עם צאתה לאור של הביוגרפיה שלו, שכתב איש הסגל האקדמי של אוניברסיטת אריאל פרופ' גולדשטיין – "ללא מעצור".

אני שמח שהמשפחה, במיוחד אורלי, בחרו להשיק את הספר שיצא לאור על-ידי אוניברסיטת אריאל, כאן במכון ז'בוטינסקי. באופן טבעי יגאל היה קשור מאוד למכון, הגם שמירב מעייניו היו נתונים ל"בייבי" שלו – אוניברסיטת אריאל.

על הביוגרפיה הנרקמת, ידעתי עוד בימי חייו של יגאל. זמן מה לפני פטירתו הוא סיפר לי על כך. ערב אחד, בסביבות השעה 11, הוא טילפן אלי – הרי איש ללא מעצור היה – ובלי הרבה פטפוטי סרק, מיהר לשאול: יוסי, אולי אתה יודע למה שמיר לא האריך את כהונתי כשר האוצר? 

הייתי מעט במבוכה, אבל השבתי לו מה שהוא בעצם ידע והבין: אילוצי קואליציה הכריחו את מרכיב הממשלה הבאה, יצחק שמיר, להעביר את התיק החשוב הזה ליצחק מודעי ז"ל.

גם מעצם השיחה הקצרה, גם מידיעה מזמן אמת, וגם מקריאה בספר, ידעתי כמה יגאל נפגע מזה שכהונתו כשר האוצר נגדעה, אבל הצעותיו להבראת המשק יושמו בחלקן. מי כמו יגאל ידע, עם זאת, כי בפוליטיקה עולים ויורדים, זוכים ומפסידים. פוליטיקה היא גם מעין קזינו – גם אני יודע זאת על בשרי. יגאל כיהן רק 11 חודשים כשר האוצר, אני כיהנתי רק 10 חודשים כחבר הכנסת...

עוד באותו נושא:

שמו המקורי: יגאל כהן. הוא נבחר לכנסת מיד עם המהפך, ביוני 1977, אלא שלפניו ברשימה היה עוד יגאל כהן, המושבניק מתל עדשים, שעל שמו נקרא היישוב צור יגאל הסמוך לכוכב יאיר. 

כדי שיבחינו ביניהם, התנדב יגאל כהן שלנו להוסיף לשם משפחתו את – אורגד. על פי שמות ארבעת ילדיו: אורלי, רנן, גילת, דרור. כולם נוכחים פה עימנו.

אגב, אם תקלידו בגוגול את המונח "שרי אוצר לדורותיהם", תגלו כמובן בין שרי האוצר את שמו של יגאל כהן-אורגד. אבל התמונה המצורפת היא של... יגאל כהן. נא להסב את תשומת הלב לטעות הגסה של משרד האוצר שמפרסם זאת.

והיה עוד זוג בקריירה של יגאל: הוא עצמו ורון נחמן זכרם לברכה. שני הבונים הגדולים בארץ-ישראל, ששמם כרוך בשמה של אריאל. רון הוא בונה העיר, יגאל הוא בונה האוניברסיטה. כמה עצוב שמחלה קשה הכריעה את שניהם כשהם בשיא פועלם.

הספר שאנו משיקים – סיפור חייו של יגאל כהן-אורגד – כשמו כן הוא: סיפורו של מי שבכל תחום שנגע בו פעל ללא מעצור, היה פושר, ואפילו אמר על עצמו: אני המפא"יניק של הימין. לאמור: גם בימין יש אנשי מעשה שיודעים לפעול ולהקים ולהתגבר על כל מעצור ומיצר.

היתה לו קריירה פתלתלה גם בתחום הפוליטי, גם בתחום העסקי וגם בתחום הציבורי. אבל גולת הכותרת של פועלו היא כמובן אוניברסיטת אריאל בשומרון. לא רק שהוא היה הדוחף הגדול להקמתה ולהרחבתה, וזכה לראותה הופכת ממכללה לאוניברסיטה השמינית בישראל, אלא שעמל בלי סוף לגייס עוד ועוד כספים, עוד ועוד תרומות, להקים עוד בניין, לפתוח עוד מחלקה. גם בנושא גיוס הכספים הוא התייעץ עמי מפעם לפעם.

אני זוכר שהוא סיפר לי על שני חלומות שלו – לפתוח באוניברסיטה שני ארכיונים, האחד – של ההתיישבות ביו"ש, השני – של מאבק יהודי בריה"מ לשעבר לעלייה. רעיונות מצויינים - אינני יודע אם אלה קמו והוגשמו. יגאל לא ידע מנוח יום ולילה בפועלו למען אוניברסיטת אריאל, לעתים רכש לו מבקרים על הדחף שבער בתוכו, היעדר מעצורים. בלהט העשייה שלו, גופו לא עמד במאמץ והמחלה הקשה הכריעה אותו לבסוף.

הספר שלפנינו, שהוא מרתק מאוד, מקבץ בין דפיו קריירה מזהירה של מנהיג שהקדיש עצמו לבניית הארץ, לכלכלת המדינה, לבניית עתידה. איש שלא תמיד ראינו אותו צוחק ומלהג, אבל התמונה שעל הכריכה מראה לנו דמות אופטימית, מלאת סיפוק, מאושרת, שהטביעה חותמה על מדינת ישראל.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו