בשבת האחרונה, פגשתי חבר ותיק, וישבנו לשיחה משותפת. הוא סיפר לי קצת מעולמו ומקורות חייו האחרונים, הכוללים צפייה בסדרה ששברה את נטפליקס "משחק הדיונון", והתענגות על פרק סיום העונה של תוכנית הריאלטי "משחקי השף".
ואז נחשפתי לסיפור על סדרה חולנית ובלתי נתפסת של משחק ריאלטי (מבויים), שבו אנשים משחקים עד המוות (כפשוטו, דהיינו כחלק מהמשחק בסדרה), הנקראת "משחק הדיונון".
מדקה לדקה נחשפתי למשחקים משוגעים שרק מוח פסיכופתי יכל להמציא. מסתבר שהסדרה שברה את שיא הצפיות שהיה אי פעם בעולם הסדרות והסרטים, עם מעל 100 מיליון צפיות.
בתום סיפורי הזוועות, וודאתי עימו שוב (בפעם החמישים) שהכל היה במשחק, כחלק מסדרה לא אמיתית, לגמתי מכוס המים הקרים, ונרגעתי.
ואז עבר חברי לספר לי עוד משאר הדברים שעניינו אותו לאחרונה, הכוללים סדרות ריאלטי כמו "משחקי השף", "האח הגדול", "זוג מנצח" ודומיהם.
ופתאום עלתה בי ההבנה, שהתוכניות הללו (שלא כמו משחק הדיונון) אינם משחק, אלא מאחוריהן עומדים אנשים אמיתיים, שחיים כאן בישראל, ויש להם הורים, ילדים, אחים, בני זוג וכד'. ושם אותם משתתפים אינם משחקים בכאילו, אלא באמת, ומעל המסך מול עיניהם של מאות אלפי צופים, פוגעים בהם, מעליבים אותם, "ורוצחים" אותם רק לשם ההנאה, השעשוע ומילוי שעות הפנאי.
חז"ל מלמדים אותנו: "שכל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים" (בבא מציעא דף נח עמוד ב). לו הייתה משודרת תוכנית ריאלטי אמיתית של משחק הדיונון, בה יורים למוות (באמת, לא במשחק), במי שלא עומד בכללי המשחק, והוא מדמם מול המצלמות על המסכים של כולנו, מיד היו נזעקים כולם ודורשים לעצור את התוכנית במידי ולאסור את מבצעיה, מהבמאי, הצלם ועד הרוצח בפועל.
אולם עתה, כשעומדים אנשים טובים ותמימים למבחן של שופטים עם לשון חדה (ואנינת טעם) "היורה" חצי רעל עוקצניים, היכולים "להרוג" את מושא הביקורת מול עיני הצופים בעודם "מדממים למוות", כולם שותקים ועוברים על כך לסדר היום (ואף משדרים זאת בראש כל חוצות).
אז אומנם משחק הדיונון היא סדרה פסיכופטית ומסוכנת, אבל האח הגדול או משחקי השף מסוכנים כפליים, כיוון שהם רוצחים אנשים אמיתיים.
הכותב: הרב שאול עבדיאל הוא איש חינוך המשמש כר"מ בישיבת צביה הר ברכה