דוד וכטל
דוד וכטל עצמי

מעשייה חינוכית ידועה ואמיתית מספרת על מחנך שהופתע כהוגן מתשובת אחד מתלמידיו לשאלתו: מה הדבר החשוב בעולם. קודם שאותו תלמיד ענה, נזרקו לחלל הכיתה מספר תשובות: 'גמילות חסדים', ענה אחד. 'מה פתאום, חשובה יותר התפילה', התקומם השני.

'זוהי דווקא התורה', הכריע השלישי. ואז, ממש משום מקום, ענה אחד התלמידים את התשובה המפתיעה: 'סיר צ'ולענט'. כמובן שהכיתה שמחה כמוצאת שלל רב על התשובה המקורית, וכל התלמידים התענגו עליה  עד לכדי מדרגת 'שישו ושימחו' של ממש. רק המורה לא כל כך שמח וקצת חרה אפו בתלמיד השובב. 

אלא שאחרי השיעור התברר לאותו מורה כי תלמידו כלל לא צחק, כלל לא תכנן לעורר מהומה ואפילו קצת נעלב מכך שהפכו את דבריו לבדיחת השנה. 'הייתי רציני לגמרי', הוא אמר ופתח בביאור: 'תבין כבוד המורה, בכל שבוע אבא שלי ממש לוחץ עלי שאומר איזה דבר תורה בשולחן השבת. לוחץ כל כך עד שכבר אין לי ברירה ואני אומר כמה מילים'. 

'שמתי לב', המשיך התלמיד, 'שתמיד ברגעים הכל כך חשובים מבחינת אבי, רגעי הדבר תורה, הוא מקרב לעברו את קערת הצ'ולענט המהבילה, בורר לעצמו (אוכל מתוך פסולת ביד ומיד, כמובן) את החלקים הנבחרים, ממלא את צלחתו ופותח באכילה, כשהוא כולו מלא התעניינות והתפעלות מ... הצלחת שלו'. 

'אז אתה מבין', סיכם התלמיד, 'אם לאבא שלי כל כך חשוב הדבר תורה שלי ובכל זאת צלחת הצ'ולענט חשובה עבורו יותר, אז צ'ולענט הוא הדבר החשוב ביותר'. מש"ל.

מספר הסיפור, תלמיד חכם העוסק בתחום החינוך כבר שנים רבות, חוזר עליו די הרבה במטרה לעורר מחנכים והורים לתובנה הפשוטה אשר לעיתים נשכחת מאיתנו: חינוך איננו מה אנו אומרים לחניכים, חינוך הוא כיצד הם רואים אותנו מתנהגים, מתנהלים בחיים ומגיבים. 

בדומה לכך, גם אדם המרצה לילדיו אין ספור פעמים ואפילו בכישרון רב על  ערכם של חיי פשטות, צניעות ובריחה ממותרות, לא ישיג את מטרתו אם בשעה בה חולף לידו בכביש רכב יוקרה נדיר וחדיש, הוא מסובב את ראשו בהשתאות ומבין שפתיו בורחת לה שריקת התפעלות קטנה. ברגע אחד הילד הבין הכול, מה חשוב ומה פחות, מה עיקר ומה טפל, אבל באמת.

וכן על זו הדרך, גם אם מנהל בית ספר יספר לנו על כך שאצלו התורה והמצוות הם לפני הכול וחשובים עבורו פי כמה ממקצועות החול והציונים שמקבלים עליהם, נאמין לו רק אם נראה שבמערכת השעות של בית ספרו התורה והמצוות באמת מקבלים מקום מרכזי וחשוב יותר משאר מקצועות החול.

בכל זה נזכרתי השבוע, כשראיתי את הידיעה החדשותית על כך שבאחד מיישובי בנימין קיבלו החלטה להתחיל את לימודי השפה האנגלית כבר בגן הילדים. "הפיילוט יצא לדרך", כך נכתב, "לאחר שבמחלקת החינוך ביישוב טענו שהציבור הדתי לאומי התורני נמצא צעד אחד אחורה בכל הנוגע להישגים באנגלית ויש לנקוט בצעדים לשיפור על מנת לתת את הכלים הנדרשים לצמצום הפערים".

עוד באותו נושא:

אז קודם כל, משמח מאוד לראות שישנו מי שלא נח על זרי הדפנה, אלא חוקר ובוחן מה מצבם של בוגרי מערכת החינוך של "הציבור הדתי לאומי", כלשון הכתבה, מתוך רצון לקדם, לשפר ולתקן את הדרוש תיקון. אבל אני רק שאלה: מר מנהל מחלקת חינוך יקר, האם זה מה שמצאת כטעון שיפור ביחס למצבם של בוגרי מערכת החינוך שלנו?! עכשיו, לא שאני מקל ראש בכך שבוגרינו צריכים: "להשתלב בכל מארג החיים הן בתחומים האקדמאיים והן בהשתלבות בתחומי התעסוקה ברמה הגבוהה ביותר", כפי שהסברת, רק ריבונו של עולם, האם זו הצרה הצרורה בה עלינו לטפל ביחס לבוגרינו?

ושמא, תרשה לי להקשות רק עוד קצת, הרעיון שלך, להתחיל ללמד אנגלית כבר את ילדי הגנים, ותפיסת העולם העומדת מאחוריו, הוא בעצמו אחד הגורמים לצרה הצרורה בה באמת היה ראוי שנטפל?

המחקרים על גורלם הרוחני של רוב בוגרי החמ"ד מונחים לפתחם של המנהלים החינוכיים והמורים כבר מספר שנים. מונחים, אך נדמה שלגמרי מוזנחים. אין לאן לברוח ולא נוכל להתעלם – רוב בוגרינו מעידים על עצמם שהם פחות דתיים מהוריהם ואחוזי החילון הינם כל כך גבוהים עד שקשה לחזור עליהם מבלי להתעלף מצער על נשמות נערים ונערות כל כך טובים וערכיים. למי בכלל יש כוח ויישוב הדעת לעסוק בהעלאת רמת האנגלית, כאשר במין סרט נע בוגרינו הופכים מצאן קדושים לכאלו שנמשכים ולהוטים אחרי החיים המערביים.

החינוך שלנו לתורה ויראת שמים, ובתוך עמי אנוכי יושבת, מתגלה ככזה שאינו מחזיק מים, חינוך שטחי שכל רוח מצויה מפרקת אותו לגורמים ומשאירה ממנו אבק דק של סיסמאות ריקות מתוכן.

לפני מספר שנים זכיתי להיות זבוב על הקיר בפגישה בין ראשי ומנהלי תלמוד תורה באחד היישובים ובין מנכ"ל משרד החינוך דאז, מר שמואל אבוהב. במהלך הפגישה, כשמנכ"ל המשרד רצה להבין באמת ובתום לב מדוע ראשי אותו מוסד אינם מוכנים להיכנס תחת המסגרת הרגילה של משרד החינוך, הוא שאל אותם מה הבעייתיות שיש להם עם לימודי אנגלית. 'האם יש לכם התנגדות עקרונית ללימוד שפה זרה כדי שהתלמידים לא יצאו אחר כך לעולם שבחוץ', הוא הקשה. הובהר לו שאין זה העניין וחלק גדול מן התלמידים לבסוף ילמדו אנגלית במוסדות התיכוניים. 'אז מה הסיפור', הוא הוסיף להקשות. 

בתשובה קצרה, אך עמוקה מאוד, הסביר לו מנהל התלמוד תורה את העניין: 'תבין, תקופת הילדות היא כל כך חשובה עבורנו, שאנחנו לא רוצים לבזבז אותה על לימודי אנגלית'. 

הבנתם? לא דיבורים על חשיבות ה'דבר תורה' מחד אך התעניינות מוגברת דווקא בסיר צ'ולענט מאידך, לא סיסמאות על ערכם של חיי צניעות ופשטות מחד והתפעלות מרכב יוקרה מאידך, לא דיבורים על המרכזיות של התורה והמצוות בחיינו מחד ומערכת שעות שלא נותנת להם אפילו חצי מהזמן בשבוע מאידך. לא דיבורים, מציאות. לא דיבורים, מעשים. את המשאב האדיר הנקרא 'תקופת הילדות', בה ישנו כישרון מיוחד של קליטת דברים בעומק הנפש, הם מנצלים להטעמת הדברים החשובים באמת בחיים. 

מי שרוצה להוכיח לתלמידיו מה באמת חשוב בחיים, יוכל לעשות זאת בקלות אם רק יוכיח להם על כמה דברים חשובים והכרחיים הוא מוכן לוותר עבור אותו דבר חשוב. 

מעלתם הגדולה של תלמודי התורה, הצצים בשנים האחרונות כפטריות אחרי הגשם (או יותר נכון, אחרי היובש הרוחני של עשרות שנים) אינה מסתכמת בכך שבוגריהם יודעים לשנן מאה משניות יותר מבוגרי החמ"ד. מעלתם הגדולה היא בכך שהם שותלים בלבבות ובמוחות של בוגריהם את ההכרה שהתורה היא היא עיקר החיים עד כדי כך שאנחנו אפילו מוכנים לשלם על כך מחירים חומריים. 

מי שהצליח להתעלות מעל ה'אמיתות' הבלתי מעורערות של העולם המערבי, 'אמיתות' על כך שכל החיים סובבים סביב קריירה, תחרות וכסף, מי שהיה מוכן לשים את עתיד ילדיו בכפו ולהעדיף את נפשם, מי שהיה מוכן גם להזיל מכיסו לא מעט כסף כל חודש ולא ליהנות ממתנות החינם של משרד החינוך, שתביעתן בצידן, אחד כזה זכה והזרים לילדיו בעורקים את העדפת התורה ויראת שמים על פני כל ערך אחר, כפי שאף סיסמא התלויה על קיר בית הספר, או שיעור מוסר בישיבות ההסדר, לא יוכלו לעשות.  

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו