לפני מספר ימים הלך לעולמו בגיל 90 הכומר גרגור פבלובסקי שנולד וגדל כיעקב צבי גרינר, נמלט מהנאצים בגיל 9, אימץ לעצמו זהות נוצרית והיה לכומר.
על טלטלות חייו של פבלובסקי שבטקס האשכבה שלו השתתפו אנשי כמורה לצד יהודים שומרי מצוות שוחחנו עם הרב שלום מלול, ראש ישיבת אמי"ת אשדוד, מי שהתוודע למסלול חייו המפותל של פבלובסקי בשנות חייו האחרונות כחלק מהקשר שהוא שומר עם ניצולי שואה בישראל.
"זו הייתה ילדות מתוקה. הוא למד בחיידר", פותח הרב מלול ומספר על ילדותו של יעקב צבי שנגדעה עם פרוץ המלחמה וכינוס היהודים אל תוך הגטו, אז נרצח אביו בידי הנאצים ובשנת 42' מועברת המשפחה יחד עם הקהילה כולה לאיזביצה, שם רוכזו יהודי עיירות טרם העברתם למחנה ההשמדה.
באיזביצה נחפרים בורות ירי כפי שעשו הגרמנים במקומות רבים נוספים וחלק ניכר מיהודי הקהילה נטבחים ונקברים בהם, בין הטבוחים גם בני משפחתו של יעקב צבי.
"הוא חומק מהגרמנים אל הפולנים ומתגלגל אל הכנסייה, שם הוא נקלט כילד יתום עם זהות חדשה ומתחיל מסע מקביל של יהודי ששומר את זהותו בסוד ולומד לימודי כמורה". לימודי הכמורה נמשכים אל מעבר לשנות המלחמה וכאן אנו שואלים את הרב מלול מדוע לא בוחר יעקב צבי לשוב אל חיק היהדות מיד עם תום המלחמה. הרב מלול מספר שלא שאל את השאלה הזו אלא התמקד בשיחותיו עם גרגור פבלובסקי לשאול על שנות חייו האחרונות. עם זאת כמדריך מסעות לפולין הוא יכול לשער ש"כילד יתום, שבטוח שכל עולמו חרב לחלוטין, הוא הרגיש שהוא שמור ומוגן וטוב לו בחייו החדשים ושאל את עצמו אם נכון לו לזעזע את חייו שוב. אולי הוא גם התחבר לנצרות למרות שהיהדות הייתה חשובה לו".
רגע לפני תום לימודי הכמורה שלו מיידע פבלובסקי את מוריו שהוא בעצם יהודי. "הכנסייה מופתעת ומבולבלת, אבל בהתייעצות עם דרגים בכירים יותר מחליטים שם להשלים עם הנתון הזה. הם אומרים שהוא לא היחיד שהכנסייה אימצה לחיקה והוא מוכתר לכומר בפולין והפך לכומר נערץ".
בשנת 66' מפרסם פבלובסקי מאמר שבו הוא פורס את סיפור חייו. המאמר מתגלגל למשפחתו היהודייה שמעבירה את המאמר לאחיו שניצל גם הוא ושמר על אורח חיים דתי יהודי. בעקבות המאמר השניים נפגשים "ויעקב צבי מביע רצון לחיות בחיק העם שלו. הוא מבקש מהכנסייה מינוי בישראל והוא מקבל מינוי לכומר ביפו. כך הוא חי כשסביבו העם היהודי".
לימים הוא ואחיו נוסעים יחד לפולין, שם הם מקימים מצבת זיכרון לזכר הוריהם ושאר בני הקהילה שנרצחו באיזביצה. "בצוואה שלו הוא כותב שהוא רוצה לשוב לעם שלו באופן מלא, שיהיה מניין וקדיש בהלוויה שלו. הוא מספר על הצוואה שלו גם לכנסייה. היה נדרש לכך אומץ לומר שהוא איתם עד המוות אבל אחרי המוות הוא עוזב אותם ומתנתק. הכנסייה כיבדה את בקשתו. הוא כיהן ככומר ביפו עם צוואה להיקבר כיהודי, לא אוכל ביום כיפור ולא אוכל חמץ בפסח".
הרב מלול התוודע לסיפורו של הכומר היהודי ובמסעות לפולין עם תלמידיו העלה את הכומר לשיחת טלפון מישראאל על מנת שישמעו התלמידים את סיפורו כאשר הם ניצבים על אדמת איזביצה.
מספר הרב מלול על אחת השיחות שקיים עם פבלובסקי ובה הציע לו לשוב ליהדות עוד קודם ליום מותו, בעיקר כאשר ממילא הכנסייה כבר מכירה את סיפור חייו המורכב. הרב מלול אף הציע שיביא לו תפילין, אך "הוא אמר שיש לו הכרת טובה לכנסייה ולנצרות שהצילו אותו". הרב מלול הציע שיביא לו מזוזה לקבוע בפתח ביתו. פבלובסקי תהה אם אין לו מזוזה, הרב מלול השיב שאכן אין מזוזה בפתח ביתו ופבלובסקי השיב שאם יהודי צריך שתהיה מזוזה הרי שהוא מסכים ורוצה מזוזה.
לפגישתם הבאה הביא הרב מלול מזוזה. "שאלתי אותו אם הוא רוצה לקבוע בעצמו. הנחתי עליו כיפה והוא שבירך. הוא התגאה בכל שיחה שהוא שומר על המזוזה שלא תיפול".
עוד שאלנו את הרב מלול אודות המורכבות החינוכית של סיפור חייו של כומר נוצרי שמובא בפני תלמידי הישיבה שלו באופן שכזה ובנימה חיובית כל כך, בעוד במרבית המוסדות הישיבתיים התפיסה המונחלת לתלמידים היא שהנצרות היא ההיפך הגמור מעולמה של היהדות. הרב מלול משיב ומספר: "החינוך למורכבות היא העצמה. כשארגנו מסעות נפגשנו דתיים וחילוניים, נפגשנו עם ערבים לדיון על שייכות לארץ, נפגשנו עם דרוזים על סוגיית האחים בנשק".
לטעמו הסתרת המורכבות היא זו שלעיתים מעוררת תוצאות הפוכות שכן התחושה שנוצרת אצל התלמיד היא חשש שמא מוסתר ממנו דבר מה. "דווקא כשאנחנו מציגים את המורכבות בלי חשש אנחנו אומרים שאנחנו לא חוששים ומקיימים שיח". בנוסף אומר הרב מלול כי בעוד אנו לא בחרנו להיות יהודים ולא עמדנו במבחן על זהותנו היהודית, יש כאן סיפור של כומר שיכול היה לבחור למות ככומר ולזכות בכל הכבוד וההדר שהכנסייה הייתה מעניקה לו, אבל בוחר לוותר על הכול כדי למות כיהודי. "הכול הולך אחר החיתום והחיתום הוא שהוא יהודי. זו אמירה משמעותית לכל הנוער שנמצא בבלבול זהויות, שישמעו מה אומר הכומר, אני יהודי".
בהמשך השבוע ייסע הרב מלול יחד עם עוד מדריכי מסעות בפולין ועם שישה מבוגרי הישיבה שלו להשתתף בהלווייתו של הכומר היהודי, על מנת לומר קדיש במניין ולקיים בכך את בקשת צוואתו.