על התחביב הספורטיבי החדש שלי לרוץ כבר סיפרתי פה בעבר. אז בשבוע שעבר, החלטתי, בלי הרבה הכנות, לנסות את כוחי באתגר הריצה הגדול מכולם – ריצת מרתון. רק לפני שבוע חברים שלחו לי את המודעה על מרתון ירושלים ועבורי, שהריצה הארוכה ביותר שרצתי עד אז היתה 20 ק"מ, הקפיצה ל42 ק"מ ו200 מטרים היתה נראית עדיין דמיוניות ורחוקה.
ובכל זאת, התחלתי להתעניין מעט אצל רצים מנוסים וותיקים מה הריצה הזאת דורשת. ועל אף כמה הזהרות שאולי אני צריך יותר הדרגה בתהליך, החלטתי לקפוץ למים העמוקים. התייצבתי השכם, לאחר תפילת שחרית, ביום המרתון בירושלים מתכונן לריצה הארוכה מכולן.
המנטור אלון אולמן היטיב להגדיר את חוויית ריצת המרתון: "מרתון הוא מסלול ארוך. זה לא נגמר... אנשים טועים לחשוב שמשעמם לרוץ מרתון, אבל אין בו ולו שנייה אחת של שיעמום. אתה עסוק כל הזמן בניהול אנרגיה קפדני, בפוקוס, דואג לעצמך לתזונה: כל שלושים דקות נושך שקית ג'ל ויונק מאה קלוריות.
עם טעם, בלי טעם, מתרגלים לזה..." אולמן כתב את דבריו על ריצת מרתון באזור אריזונה בחו"ל, אבל לרוץ בירושלים זאת חוויה מיוחדת מאד ולא משעממת מסיבות נוספות. הנופים היפהפיים מסביב ובעיקר – הרצים שלצידך והתושבים שמחייכים ומעודדים ללא הרף, הופכים את האתגר לחוויה מיוחדת. ועם זאת, לטירון כמוני, להתחיל במרתון ירושלים היה אתגר רציני. העליות התלולות, ועוד גורמים שונים שלא לקחתי בחשבון הפכו את האתגר לחוויה לא קלה בכלל.
אפשר להאריך בתיאור הריצה, אבל בקצרה, אחרי ארבע שעות ועוד כמה דקות מפרכות של נשיכת שפתיים ומאמץ עילאי שלא הכרתי עד אז, סיימתי את הריצה הארוכה בחיי. הגוף שלי זעק "הצילו" וכל סוף השבוע, עד לרגעים הללו בהן אני כותב על רשמי מאותה ריצה, חוויתי התמוטטות גופנית שכללה התכווצות של כל שריר אפשרי ברגליים ועוד כל מיני תגובות פוסט-טראומתיות של הגוף. אבל ברוך ה' עשיתי את זה! הצלחתי לרוץ מרתון שלם לראשונה בחיי! בדברים הבאים אנסה לבחון מה מניע בני אדם לעשות צעדים דרסטיים כאלה כמו לרוץ מרתון או לטפס על הרים גבוהים וכדו'.
איים של סגפנות
בהרצאה שנשא לפני כחמישים שנה בקונגרס המדעי שנערך ביוזמת האולימפיאדה במינכן אמר פרופ' ויקטור פרנקל את הדברים הבאים: "חברת השפע העניקה לחלקים גדולים של האוכלוסיה את האמצעים, אך הבריות אינם רואים תכלית, משמעות אשר למענה יחיו... הואיל ויש מתח כל כך מועט בחברת השפע, האדם מתחיל ליצור מתחים. הוא יוצר באופן מלאכותי את המתח שמנעה ממנו חברת השפע! הוא מספק לעצמו מתחים על ידי שהוא מטיל על עצמו בכוונת מכוון תביעות – על ידי שהוא חושף את עצמו מרצונו למצבי מתח, ולו רק לשעה.
כפי שאני רואה את הדבר, הרי זהו בדיוק תפקידו של הספורט! הספורט מאפשר לאדם ליצור מצבי חירום. מה שהוא דורש מעצמו אז, הוא הישגים לא נחוצים וקורבנות לא נחוצים. בתוך תוכו של ים השפע, צצים ועולים איים של סגפנות! כן, אני רואה את הספורט כצורה המודרנית והחילונית של הסגפנות". (ו. פרנקל, "הספורט-הסגפנות של ימינו" בתוך - "הזעקה הלא-נשמעת למשמעות" עמ' 113)
בהתאם לתיאוריית הלוגותראפיה שייסד, בה המשמעות היא המוקד הנשאף על ידי כל בני האדם כאופן למימוש המלא של חייהם, מעניק פרופ' פרנקל ניתוח מרתק של המניע העמוק לאתגרים ספורטיביים. הספורט, לדבריו הוא יצירה מלאכותית של אתגר כדי לגלות את כוחות האדם שעלולים להתנוון בתוך חברת השפע. כאשר הכל אפשרי אך אין משמעות, החיים מאבדים את טעמם. הספורט האתגרי מעניק באופן מלאכותי את האתגר המבוקש, גם אם הוא דורש משמעת ברזל וקשה מאוד להשגה.
לאחוז בעקב
ועם זאת, לדעתי, בגבולות ובמינונים הנכונים, האתגר הספורטיבי ממנף את כוחות הרצון האנושיים ומאפשר לגלות כוחות גנוזים שלא מתוך מצב הישרדותי ומלחמתי וכדו' ומכאן חשיבותם. היכולת של האדם להציב לעצמו יעדים, להתקדם אליהם ברצינות וללא פשרות, מבלי להתחרות באחרים, חושפת את יכולת האדם להתגבר ולנצח גם בתחומים נוספים בחייו. לא ניצחון על אחרים, אלא על עצמו.
במובן הזה, ניתן להרחיב את משמעות ידו של יעקב האוחזת בעקב עשו גם כביטוי לשימוש בכוחות העקב, הרגליים, הצדדים העוצמתיים והאגרסיביים, לגילוי רצונו של האדם. צדו התם של יעקב, שלמותו הפנימית עלולה להיות חסרה את עוצמת היכולת להתגבר על חסמים ואתגרים שהמציאות מציבה בפנינו.
עשו לעומת זאת עלול בכוחו האגרסיבי לקדש את המלחמה והניצחון, הדחפים האכזריים שטבועים בעומק נפש האדם. האחיזה בעקב עשו ממתיקה את כוחות רגליו של עשו ומאפשרת לנו לקבל מהם את העוצמה הנדרשת להקמת עם חזק ועוצמתי היודע לנצח ולהכריע אויבים חיצוניים ולא פחות מכך – לנצח גם בחיינו האישיים אויבים מנטליים פנימיים. וכדברי הרב קוק זצ"ל: "והעטרה של מלכות בית דוד... כוללת בה גם את הכוחות הנפשיים של אבירות וקשיות לב, שהם מוכרחים לשלימות המלכות, ורק כשהם נצרפים ונמתקים הם מוצאים את מקומם ההגון והמסודר בתוך הנהגתה" (עולת ראיה ח"א עמ' תלב).
אז מרתון אמנם סוחט את כוחות הרגליים עד תומם, אבל היכולת לצלוח אותו בעזרת ה', היא רק בזכות דבקות במטרה, וכוחות פנימיים שלא מגיעים מהרגליים אלא ממה שנמצא למעלה מהם.