כשחינכתי כיתה ט' היינו באמצע מירוץ להספיק את החומר לקראת המבחן בגמרא. היו כמה תלמידים שלמדו בתשומת לב רבה וראו על הפרצוף שלהם שהם רוצים להספיק ולנצל כל דקת למידה למבחן. הם נראו כמו טילי טומהוק שמתבייתים על המטרה ולא מתכוונים להרפות.
באמצע הלימוד כמה תלמידים הסבו פתאום את כל הכיתה לכך שלהקת חסידות עוברת כרגע בדיוק מעל לראש שלנו ואכן היה מדובר במראה משובב נפש: כל כך הרבה ציפורים גדולות שעפות בהרמוניה מושלמת, רוקדות בשמיים ומתאחדות לכדי ריקוד של שלם הגדול מסך חלקיו. זה היה פשוט יפייפייה.
עצרתי הכול ושאלתי את הכיתה אם הם יודעים כמה קילומטרים החסידה הזו עפה ומהו הציבור שעושה את מסלול הטיסה הארוך ביותר בעולם?
נתתי חשיבות לעניין שבעיניי היה התגלמותו של הידע הטהור והצרוף: מעוף הציפורים. התלמידים הצביעו וניסו לענות על התשובה, עד שתלמיד אחד הצביע. חשבתי שהוא מתכוון לענות על השאלה ואז הוא הטיח בי: "המורה, לא חבל על הזמן שלנו? אנחנו באמצע מרתון למבחן בגמרא, מה עכשיו קשור איזה ציפור עפה הכי רחוק בעולם?" הרגשתי שאני בבת אחת נופל למפולת של תסכול.
"תגיד" שאלתי אותו: "אתה שואל באמת? באמת לא איכפת לך מהציפורים האלו? כאילו זה לא אחד מהתופעות היפות ביותר בעיניך?" הוא הסתכל עליי ואז ענה לי בנונשלנטיות: "לא המורה. לא איכפת לי. עכשיו אפשר להמשיך?". רציתי לצעוק. פשוט לא הצלחתי לתפוס איך ילד שהיה כל כך סקרן מטבעו כשהיה קטן והחזיק בצדפה על החוף, נהפך פתאום לטכנוקרט של ציונים? *
בהמשך לכך נתקלתי השבוע בפוסט מקסים של חברי משה כורסיה, מחנך בישיבת בני עקיבא לפיד במודיעין, שכתב על היתקלות דומה שהייתה לו עם התלמידים שלו בעניין ציונים ומבחנים. הנה עיקרי דבריו:
"הייתה אווירה טובה בכיתה. מסוג השיעורים שאני קצת מקנא בהם שלי לא הייתה כזו בישיבה התיכונית שלמדתי. אחרי זה הראתי להם את הדף שחבר לחדר מורים נתן לי וביקש שהיום הלימוד יהיה לעילוי נשמת אחותו שנפטרה לפני חמש שנים.
"תפתחו גמרות. יאללה קדימה לומדים!״
באותן רגע נזכרתי שהיום כל השכבה עושה מבחן אז אמרתי "בשבוע הבא אנחנו נעשה מבחן".
הם התחילו להתבכיין שביום ראשון יש להם כבר מבחן בנביא, אז אמרתי ״יאללה נעשה אותו בשלישי״. הם המשיכו להתבכיין שיש להם כבר שני מבחנים שבוע הבא, אז אמרתי להם, ״ אין בעייה, נעשה אותו היום ״. ״ לא לא לא היום ״ הם צעקו. ״ אז בשלישי ״ אמרתי. ״ לא בשלישי ״ רונן צעק, בא נעשה אותו עכשיו. זה הכעיס אותי. ״ יאללה כולם להוציא דפים ״. שלוש שאלות עם חומר פתוח. בהצלחה ! כתבתי על הלוח שלוש שאלות. דממה בכיתה. הם לא מעכלים.
יוסף יצא בתסכול מהכיתה. התעלמתי ממנו. אם זה היה תלמיד אחר הייתי מעניש אותו, אבל יוסף זה אחד התלמידים הכי טובים שלי, לכן לא התייחסתי. כמה תלמידים מסתכלים עלי, תולשים דף מהמחברת ומתחילים להעתיק. לאט לאט הם מבינים שאני רציני. ״ אין שאלות " אני מכריז לתלמידים שמרימים יד. והם מתחילים את המבחן. שקט צורם בכיתה. לפני רגע היה כל כך כייף ומצחיק, ורק אני יכול להיות כל כך נחמד וזורם ושניה אחרי זה כל כך מאיים וקשוח.
״ כמה הם מפחדים ממבחנים אלוהים שישמור ״ חשבתי לעצמי. אני נהנה מהשקט וכבר בונה לי את הספיץ'. מדי כמה דקות עוד תלמיד מתפרץ על כמה מה שקורה כאן לא פייר וזה יהרוס לו את התעודה. אני משתיק אותו. משתיק אותו, ומאיים שמי שידבר בלי רשות ייפסל לו המבחן.
הם שותקים. שותקים ומנסים לענות על שאלות. נשארו עוד 5 דקות לשיעור.אני לא רוצה לשחרר אותם ככה עד מחר עם התחושה הרעה הזו ועם הריחוק הזה בינינו. הם חשובים לי. אני אוהב אותם. " כולם להפוך דפים " הכרזתי. " אתם יודעים מה דפוק במערכת החינוך? " שאלתי.
דממה. הם עדיין מפוחדים ובהלם. ״ שליש כיתה לא כתבה כלום בדפים! ״ אני אומר באכזבה.
״ אלו שאלות שלמדנו בכיתה, שסיכמנו על הלוח ועשינו עבודת כיתה עליהם. איך זה הגיוני שאתם לא יודעים כלום?!אתם יודעים למה? כי ככה הרגילה אתכם המערכת. אנחנו לא לומדים כדי ללמוד. אנחנו לומדים בשביל המבחן! כמה אני נקרע בשביל להעביר את החומר בצורה הכי חייה ומעניינת ויש פה תלמידים שאשכרה לא יודעים שום דבר. המבחן הזה לא מעניין אותי!
לא הוא ולא המבחן ביום שלישי. זו סתם דרך לבדוק אותי ואתכם. אם אני מלמד כמו שצריך ואם אתם מקשיבים. זה כלי! זו לא מטרה בפני עצמה. שום מבחן שלכם לא מעניין אותי ״.
עצרתי רגע את הספיץ׳ והלכתי מצד הכיתה לצד השני כמה פעמים. ״ אני לא זוכר כמעט שום דבר שלמדתי בכיתה ח׳. סביר להניח שגם אתם לא תזכרו הרבה. חשוב לי שתדעו איך ללמוד, שלא תשננו סיכומים כמו שאני עשיתי בגילכם, שתדעו לפתוח ספר וללמוד לבד. ״ שוב שקט.
הם בדממה מוחלטת. ״ אני לא רוצה לבאס אתכם ״ אמרתי בקול חלש.
״ אתם כבר לא ילדים קטנים, ובחיים יהיו לכם עוד המון הפתעות לא צפויות. מה תעשו שתיפול עליכם משימה בעבודה כשיהיה לכם בית לפרנס? תתעצבנו ותלכו הביתה? מה תעשו כשתקבלו שבת בצבא? תשברו את הכלים? ״ שנאתי את בית הספר. הרגשתי שכל מה שמעניין את המורים שלי זה הציונים שלי, זה הדבר האחרון שמעניין אותי אצל התלמידים שלי. בא לי שיהיו גברים. שילמדו להתמודד, שירכשו כלים לחיים האמיתיים. השקט בכיתה והעיניים שלהם סימנו לי שהם הבינו מה שרציתי להגיד. צלצול. נגמר השיעור. עדיין שקט שורר בכיתה. ״ תזרקו את המבחן הזה. נעשה אותו שבוע הבא ״. יצאתי והלכתי לחדר המורים.
יוסף רץ אחרי וביקש לדבר.
״המחנך, הבנתי מה שאמרת לנו. אני רוצה לבקש סליחה ״ הוא גמגם. ״הבנתי וסליחה״.
נמס לי הלב ורציתי לחבק אותו, אבל הסתפקתי בלומר לו שאני גאה בו ומה שחשוב זה שאני אוהב אותו. כל השאר שטויות. חזרתי הביתה עם כל כך הרבה כח. כי לרגע קטן ראיתי שם את עצמי בן 14 באמצע מבחן מתמטיקה מתוסכל ועצבני על זה שלא הצלחתי במבחן הקבצות וזרקתי את המבחן לפח וטרקתי את הדלת של הכיתה כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני נכשל במבחן שלמדתי אליו כל כך הרבה. שנאתי מבחנים. אני עדיין שונא אותם. ואולי היום בכיתה עשיתי גם תיקון לעצמי".