חגי הוברמן
חגי הוברמן צילום: ללא קרדיט

'לא ארץ נוכריה לקחנו' הוא שם ספרו האוטוביוגרפי של צחי הנגבי, שיצא לאור החודש בהוצאת 'ידיעות ספרים', עליו כבר סיפרתי בשבוע שעבר.

אקדים לציין שאין לי עודף הערכה לאישיותו של הנגבי, מי שלא היסס 'לזגזג' בין הימין לשמאל בלי להניד עפעף, שהתנגד לתוכנית התנתקות כעדותו אבל בכנסת הצביע בעדה. את המעברים מהליכוד לקדימה ובחזרה לליכוד הוא עשה בלי עודף נקיפות מצפון.

אבל הספר שלו מעניין, אמין ורווי גילויים. אחד מהם מתייחס לממשלת נתניהו השניה, בכנסת ה-18. תוצאות הבחירות לכנסת נתנו לגוש הימין-חרדים בראשות נתניהו 65 מנדטים, שהמליצו עליו לנשיא. ממשלה יציבה בהחלט, ממשלת ימין מלא-מלא כמו שהוא אוהב להגיד. זאת למרות שהליכוד היה המפלגה השניה בגודלה, 27 ח"כים, לעומת 28 ח"כים ל'קדימה' בראשות ציפי לבני.

אבל נתניהו, כמו נתניהו, לא באמת היה מעוניין להקים ממשלה ימנית מלא-מלא. הוא החל במגעים עם יושבת ראש מפלגת השמאל 'קדימה' ציפי לבני, להקמת ממשלה משותפת, באמצעות נאמניו דאז צחי הנגבי ו...גדעון סער.

וכך מספר צחי הנגבי (עמ' 277): "בשעה עשר בבוקר הגיע אלי סער ובפיו ההבהרות הבאות: בעניין הרוטציה, נוסחת הפשרה שהצעתי (שלוש שנים נתניהו, שנה וחצי לבני) בעינה עומדת. בנושא המדיני יש להם נכונות לגלות גמישות ולאזכר בקווי היסוד את מפת הדרכים, וגם בנושא שינוי שיטת הממשל יש לליכוד נכונות להתקדם".

הנגבי מזכיר סתמית את 'מפת הדרכים'. אז לטובת הקורא ששכח, או הקורא שלא ידע, נבהיר במה מדובר: 'מפת הדרכים' היא תכנית מדינית שיזם בשנת 2003 נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש. תוכנית שממשלת שרון אישרה בכ"ג באייר תשס"ג, 25 במאי 2003 (בתוספת של 14 הסתייגויות שאף אחד לא זוכר היום מהן). בניגוד לרושם של שמה, התוכנית לא ציירה מפה אלא היתה לוח זמנים לנסיגה ישראלית והקמת מדינה פלשתינית.

עיקרי התוכנית כללו הכרה פלשתינית במדינת ישראל, בתמורה להכרה ישראלית בזכות הפלשתינים להקמת מדינה עצמאית. הפלשתינים אמנם נדרשו למאבק 'רציני ויעיל'בטרור ולרפורמה מדינית ודמוקרטיזציה של הרשות הפלשתינית, אבל ישראל היתה צריכה להביא להקפאת כל הבנייה בהתנחלויות ופירוק מאחזים שהוקמו לאחר מרץ 2001 – עשרות מאחזים שקמו בתקופת ממשלת שרון, ובתמיכתו. סעיף נוסף היה "הפסקת פעולות התקפיות כלפי אזרחים, לרבות גירוש והריסת בתים ותשתיות". המשמעות ברורה: הפסקת פעילות סיכול הטרור בשטחי הרשות הפלשתינית, כולל הפסקת ענישה באמצעות הריסת בתים. ישראל גם התחייבה ל'מאמץ ישראלי לנירמול חיי הפלשתינים וסיוע הומניטרי להם' ול'נסיגת ישראל משטחים פלשתיניים שנכבשו אחרי 28 בספטמבר 2000' (מועד פרוץ האינתיפאדה השנייה). כלומר: ויתור מלא על חופש הפעולה של צה"ל למאבק בטרור בשטחי הרשות הפלשתינית.

בתוכנית 'מפת הדרכים' לא היתה שום מחוייבות פלשתינית לוויתור על זכות השיבה, אבל היתה בה מחוייבות ישראלית להקמת מדינה פלשתינית 'זמנית' בדרך למדינה של קבע. התוכנית קבעה כי פתרון הסכסוך אינו מותנה במו"מ בין הצדדים, אלא ייכפה ע"י ה'קוורטט', אותו טריבונל בינלאומי המורכב מנציגי ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. הגוף הזה, שזיקתו ואהדתו לעניין הפלשתיני אינה טעונה הוכחה, הוא גם בעל הסמכות היחידה, בתוכנית 'מפת הדרכים', להחליט אם הצדדים ממלאים את המחוייבויות שלהם.

לכל זה נתניהו היה מוכן להתחייב בהקמת ממשלה בשותפות עם ציפי לבני.

עוד באותו נושא:

נתניהו הסכים ל'מתווה אנאפוליס'

אבל לבני, לדברי הנגבי, הקשיחה את עמדותיה. אפילו הוויתורים הללו של נתניהו לא הספיקו לה. היא דרשה שבקווי היסוד יאוזכר גם מתווה אנאפוליס. גם כאן הנגבי זורק את המונח 'מתווה אנאפוליס' באופן סתמי. אנחנו נזכיר לקורא שלא זכר או שלא ידע, שמדובר באותה נכונות של אהוד אולמרט בוועידת הפיסגה בעיר אנאפוליס בארה"ב עם בוש ואבו-מאזן, לנסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון – 85% - על בסיס קווי 67' תוך חילופי שטחים, ולוויתור על ריבונות ישראלית במזרח ירושלים כולל העיר העתיקה, כולל הפיכת ירושלים לשתי בירות – בירת מדינת ישראל ובירת המדינה הפלשתינית שתקום.

מוסיף ומספר הנגבי: "הבאתי לידיעתו של סער את תוכן השיחה. הוא חזר לפגישה בירושלים, שב לביתי בחמש אחר הצהריים ופירט בפני את עמדות החדשה של נתניהו: מוכנים לאיזכור מתווה אנאפוליס, ואולם יובהר בקווי היסוד כי עמדתה של ישראל בעניין סוגיות הליבה שבהסדר הקבע תיקבע על ידי הממשלה...".

כן, נתניהו, על פי עדותו של הנגבי, הסכים לאמץ את המתווה המסוכן של אולמרט, עם הסתייגות שלהערכתי נועדה בעיקר לרצות את האגף הימני האידיאולוגי שנמצא בליכוד. סביר להניח שברגע ש'מתווה אנאפוליס' היה בתוך קווי היסוד של הממשלה, היא אכן היתה קובעת את 'עמדת ישראל בעניין סוגיות הליבה שבהסדר הקבע' – בהתאם למתווה אנאפוליס, בהובלה של נתניהו.

מי שהכשילה את הקמת הממשלה היתה ציפי לבני בעצמה, שמסיבותיה שלה לא רצתה להצטרף לקואליציה בראשות הליכוד. "גם נתניהו לא איחר להבין זאת, ופנה לערוץ חלופי", כותב הנגבי.

ומהו הערוץ החלופי? היה מצופה, לאור תוצאות הבחירות, כשגוש הימין-חרדים מונה 65 ח"כים, שזו תהיה הממשלה שנתניהו יקים, אבל נתניהו בחר ב'ערוץ חלופי' אחר, כזכור, כפי שמספר הנגבי: "בתוך כמה ימים עלה בידו להגיע להסכם עם מפלגת העבודה. ב-31 במרס הושבעה בכנסת ממשלת נתניהו, ובה נותר אהוד ברק בכהונת שר הביטחון". סוף ציטוט של הנגבי (עמ' 278).

נוסיף כי לא רק שאהוד ברק נותר בכהונת שר הביטחון –חברי הכנסת יעקב כץ (כצל'ה) ואורי אריאל, ראשי האיחוד הלאומי שקיבל 4 מנדטים, נותרו מחוץ לקואליציה ולממשלה עד סוף כהונתה. זו הממשלה שהתחילה את דרכה בהקפאה מוחלטת של הבניה בכל יו"ש כדי להביא את אבו מאזן לשולחן המשא ומתן – שלמזלה של מדינת ישראל בחר לא לבוא למשא ומתן.

תזכורת לכל ה'ביביסטים' האדוקים באמונתם שנתניהו יקים רק 'ממשלת ימין מלא-מלא' ברגע שיתאפשר לו להקים ממשלה. עכשיו אתם יכולים לחזור ולתקוף את בנט על הממשלה שהקים עם השמאל.

הסיפור האמיתי מאחרי יחסי נתניהו-עבדאללה

הנגבי מביא סיפור נוסף, מעדות אישית, שמסביר למה היה כזה נתק בין ישראל וממלכת ירדן בתקופת נתניהו, למה המלך עבדאללה כל כך סלד מנתניהו, ואולי גם מסביר למה בתקופת בנט היחסים עולים על דרך המלך – וזה לא קשור למדיניות 'שתי מדינות' ביו"ש.

הנגבי מגלה שנתניהו, באופן חד צדדי, החליט להפר הסכם שישראל וירדן חתמו בשנת 2013 לכריית תעלת הימים מים סוף לים המלח. והכל בגלל ש"יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, ד"ר אבי שמחון, גיבש עמדה שלפיה על ישראל לחזור בה ממחוייבותה לממן את חלקה היחסי בפרוייקט. הוא קבע כי ההוצאה הנדרשת, בסך כארבעה מיליארד שקלים ל-25 שנה, תהווה נטל כבד על כתפי המשק הישראלי" (עמ' 348).

הנגבי מביא את הסיפור באריכות. לא נביא אותו כאן במלואו, אלא רק את השורה התחתונה: נתניהו עשה הכל לטרפד את ההסכם שכבר היה חתום, שנחתם בתקופת כהונתו כראש ממשלה, והירדנים, שראו במיזם הזה מיזם לאומי חיוני, זעמו. הנגבי מעיד על עצמו שלא הצליח להזיז את נתניהו מעמדתו, ולא הצליח לשכנע אותו בדבר הנזק שייגרם ליחסי שתי המדינות אם המיזם לא ייצא לפועל. המגעים נמשכו עד שלהי שנת 2018 – כאשר הכנסת התפזרה, ומדינת ישראל הלכה לבחירות הראשונות מתוך ארבע בתקופה של שנתיים. היעדר היציבות השלטונית, והיעדר היכולת של נתניהו להקים ממשלה יציבה, מנעו את התקדמות המיזם עד היום. בארמון המלך עבדאללה לא סלחו על כך לנתניהו.

אין לי מושג על מה שוחחו בנט ומלך ירדן בפגישתם, ומה היו הנושאים שעלו בשיחות שקיים עם מנסור עבאס. אני מוכן להסתכן בניחוש, מתוך הכרת ההיסטוריה של יחסי ישראל-ירדן ב-60 השנים האחרונות, שקידום תעלת הימים מעסיקה את הירדנים הרבה יותר מאשר הקמת מדינה פלשתינית.

הטור המלא של חגי הוברמן יפורסם בעלון השבת ״מצב הרוח״

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו