העיתונאי וההיסטוריון חגי הוברמן מציג זווית מפתיעה על הסכמי אוסלו, על רקע הצעת החוק של ח"כ לימור סון הר מלך לביטולם.
בשיחה עם ערוץ 7, טען הוברמן כי על אף המחלוקת העמוקה סביבם, ההסכמים במתכונתם הנוכחית מעניקים לישראל יתרונות מדיניים וביטחוניים משמעותיים שאין למהר לוותר עליהם.
הדברים מקבלים משנה תוקף דווקא לנוכח היותו של הוברמן איש ימין מובהק ותומך ותיק במפעל ההתיישבות.
את עמדתו מציג הוברמן בעקבות מאמר שפרסם בעיתונו 'מצב הרוח', ובו הוא מבקש לבחון מחדש את המציאות שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו, לא רק דרך הפריזמה האידיאולוגית המקובלת בימין, אלא גם מתוך בחינת המציאות המדינית והביטחונית שנוצרה בפועל בשטח.
לדבריו, יש לזכור כי הסכם אוסלו מעולם לא נועד להיות הסדר קבע אלא הסכם ביניים בלבד, כזה שאמור היה להוביל בעתיד להסכם סופי, שמעולם לא נוסח ולא הוגדר. הוא מדגיש כי אחת העובדות שנשכחו מהשיח הציבורי היא שהמונח 'מדינה פלשתינית' כלל אינו מופיע בהסכמי אוסלו, בהסכם וואי, בהסכם עזה ויריחו תחילה או בהסכם חברון. מבחינתו, מדובר בנקודה מהותית שיש לה משמעות מדינית ומשפטית מרחיקת לכת.
עוד הוא מזכיר כי גם תוכנית ההתנתקות אינה נובעת מהסכמי אוסלו ואינה חלק מהם. "בפועל", הוא אומר, "כבר לפני עשרים שנה ההסכם נעצר ולא היו הסכמים נוספים ונסיגות נוספות".
מכאן הוא עובר לתאר את המציאות שנוצרה בשטח מאז. לדבריו, כשישים אחוזים משטחי יהודה ושומרון, שטחי C, מצויים בשליטה ישראלית מלאה בהתאם ללשון ההסכמים עצמם. מנגד, שטחי A ו-B מחולקים למובלעות פלשתיניות שונות, ללא רצף טריטוריאלי מלא, כאשר ביניהן מחברים לעיתים רק צירי תנועה צרים. לעומת זאת, השטח שבשליטת ישראל נהנה מרציפות טריטוריאלית רחבה, ובתוך כך, כך לטענתו, מעניקים ההסכמים עצמם לישראל אפשרות לבנות יישובים בשטחי C בהתאם להבנתה.
הוא אף תוהה מדוע ממשלות ישראל לדורותיהן לא עשו שימוש רחב יותר בהסכמי אוסלו עצמם כדי לבסס בזירה הבינלאומית את חוקיות הבנייה וההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון.
בהמשך דבריו מצביע הוברמן על יתרון נוסף שנוצר בעקבות ההסכמים, והוא היעדר האחריות האזרחית הישירה של ישראל כלפי אוכלוסיית הרש"פ. לטענתו, טענת ה"כיבוש", שהתבססה במשך שנים על כך שאוכלוסייה שלמה חיה ללא מסגרת אזרחית עצמאית, איבדה במידה רבה מתוקפה. לערביי יהודה ושומרון, הוא אומר, יש מוסדות שלטון, מערכת חינוך, מערכת בריאות ופרלמנט שאליו הם יכולים לבחור נציגים, גם אם אין מדובר במדינה ריבונית.
מתוך כך הוא סבור כי על ישראל להחיל באופן מיידי ריבונות על שטחי C, אך במקביל להותיר את שטחי A ו-B במעמדם הנוכחי, ללא ריבונות מדינתית מלאה. לדבריו, מהלך כזה יעגן למעשה את הסכם הביניים של אוסלו כמציאות קבע, אך בהתאם ללשון ההסכם המקורית, ללא פרשנויות מרחיבות וללא חזונות מדיניים שלא נכתבו בו מעולם.
עם זאת, כאשר שאלנו אותו מה בכל זאת כה חמור בהסכמי אוסלו, השיב הוברמן כי הבעיה המרכזית מבחינתו היא עצם הקמתו של הכוח החמוש הפלשתיני במסגרת ההסכמים. לדבריו, כוח שהיה אמור להיות כוח שיטור מוגבל הפך בפועל לצבא של ממש. "היפוך הקנים", הוא מזכיר, כבר התרחש באירועי מנהרות הכותל ובמהלך האינתיפאדה השנייה.
לשאלתנו האם החלת ריבונות על שטחי C וקיבוע המצב הקיים עשויים לנטרל את השאיפה הפלשתינית להקמת מדינה, הוא משיב בשלילה. לדבריו, השאיפה הלאומית הפלשתינית לא תיעלם גם אם יבוטלו הסכמי אוסלו לחלוטין. היעד המרכזי מבחינתו הוא ניטרול היכולת הצבאית לממש את אותה שאיפה.
בהקשר זה הוא מצביע על פעילות צה"ל ביהודה ושומרון כמודל אפשרי להמשך הדרך. לדבריו, צה"ל פועל כיום באופן חופשי יחסית ברחבי השטח, נכנס למחנות פליטים, מפרק תשתיות טרור ופועל מודיעינית וביטחונית כמעט ללא מגבלות משמעותיות, והעולם אינו יוצא מגדרו בתגובה. להערכתו, כך צריכה להיראות גם המציאות העתידית.
עם זאת, הוא אינו שולל לחלוטין את קיומם של מנגנוני ביטחון פלשתיניים חמושים. לדבריו, קיימים מצבים שבהם דווקא לכוחות הפלשתיניים יש יתרון בפעילות באזורים שאליהם צה"ל נכנס פחות, דוגמת מסגדים או מוקדים רגישים אחרים. לדבריו, כל עוד ישראל מחזיקה בשליטה הביטחונית העליונה, ייתכן שגם בעתיד יהיה לאותם מנגנונים אינטרס לפעול נגד חמאס, בין היתר בשל הטראומה שהותירה השתלטות חמאס על רצועת עזה והיחס האלים לאנשי פת"ח.
בהמשך הוא שב ומדגיש את חשיבותה של העצמאות האזרחית הקיימת כיום ברש"פ. ערביי יהודה ושומרון, הוא אומר, מחזיקים בתעודות זהות פלשתיניות, שולחים את ילדיהם לבתי הספר של הרש"פ, מטופלים במערכות הבריאות שלה, מצביעים למוסדותיה ומקבלים ממנה שירותים אזרחיים שונים. במציאות כזו, הוא טוען, קשה יותר לבסס את טענות ה"כיבוש" ואובדן הזכויות האזרחיות.
בהמשך מעלה הוברמן סימן שאלה משמעותי סביב עצם האפשרות המעשית לבטל לחלוטין את הסכמי אוסלו. לדבריו, משמעות מיידית של מהלך כזה תהיה עימות ישיר סביב עשרות אלפי כלי הנשק שנמסרו לאורך השנים לרש"פ ומוחזקים כיום בידי לוחמים חמושים ומאומנים. "איש מהם", הוא אומר, "לא ימסור את נשקו בהתנדבות".
בהתייחס לתגובות שקיבל בעקבות פרסום מאמרו, הוא מספר כי גם בקרב חבריו בימין נשמעה ביקורת לא מבוטלת. עם זאת, הוא מדגיש כי מראש העריך שכך יהיה. "אמרתי לחברים", הוא מספר, "שבסוף המאמר הזה יתייג אותי כאיש ימין אצל אנשי שמאל וכאיש שמאל אצל אנשי ימין". לדבריו, הסיבה לכך ברורה: מחד הוא תומך בהחלת ריבונות, בהרחבת ההתיישבות ובחיזוק מפעל החוות והבנייה ביהודה ושומרון, אך מאידך הוא סבור שיש להותיר את שטחי A ו-B בידי הרש"פ.
לקראת סיום מבקש הוברמן להחזיר את הדיון אל נוסחם המקורי של ההסכמים עצמם. לטענתו, בניגוד לטענות שנשמעו לאורך השנים, אין בהסכמי אוסלו כל התחייבות להעברת תשעים אחוזים משטחי יהודה ושומרון לידי הפלשתינים.
"אין לזה זכר בהסכם. אמנם כתוב שתהיינה שלוש פעימות של מסירת שטח לרש"פ ושהיא תישאר בירושלים ובאזורי ביטחון מוגדרים. על בסיס המונח הזה מגיע יוסי ביילין ואומר שמדובר במחנות הצבא בלבד, כלומר 2-3 אחוזים מהשטח, אבל מידיעה אני יכול לומר שיצחק רבין מתייחס למונח הזה כמפת האינטרסים הביטחוניים שכוללים 55 אחוזים משטחי יהודה ושומרון שיישארו בידינו. אני מכיר את המפה הזו. המשמעות היא שהפלשתינים יקבלו לכל היותר 45 אחוזים, ותודה לאל גם הפעימות הללו נעצרו".
מבחינתו, המשמעות המעשית כיום היא שהסכמי אוסלו מאפשרים לישראל להמשיך לבנות יישובים וחוות בשטחי C, ובמקביל גם לאכוף את החוק ולהרוס בנייה פלשתינית בלתי חוקית באזורים הנתונים לאחריותה.
לקראת סיום הראיון שאלנו אותו כיצד ישיב לאנשי האידיאולוגיה שיטענו כי עצם ההסכמה להותיר חלקים מיהודה ושומרון בידי הרש"פ מהווה ויתור על הזכות ההיסטורית של עם ישראל על הארץ.
בתשובתו הוא מזכיר כי "המסמך הזה כבר נחתם ואני לא חותם עליו היום. הוא נחתם על ידי יצחק רבין ולימים גם על ידי בנימין נתניהו בהסכמי וואי כשוויתר על עוד שטח. יש לי זכות היסטורית גם בעבר הירדן. האם בגלל זה אני צריך ליזום מלחמה כדי לכבוש אותם? האם בהסכמה מלאה של כמעט 90 חברי כנסת חתמנו על הסכם שהשטח של שניים וחצי השבטים בריבונות של ממלכה אחרת, ממלכת ירדן? יש זכויות ויש מציאות שצריך להכיר בה בלי לוותר על החזון. כשאני אומר שלא תהיה מדינה בשטחי A ו-B זה אומר שאין שם ריבונות מדינתית, מה שמשאיר פתח לעתיד, ואני מאמין שזה יקרה מתישהו".