חגי הוברמן
חגי הוברמן צילום: ללא קרדיט

דבריו של ראש אט"ל הפורש, אלוף איציק תורג'מן, לפני שבועיים, כי בזמן מלחמה צה"ל לא ישתמש בכביש נחל עירון (ואדי ערה) להעברת כוחות לחזית, כי "הפרות סדר אלימות מהוות פוטנציאל משמעותי לעיכוב כוחות צה"ל", עברו בשקט יחסי ולא גרמו לסערה הנדרשת שהיתה אמורה להיות נוכח הודעה כמעט רשמית, של אלוף במטכ"ל, שצה"ל מאבד את השליטה שלו באזורים נרחבים במדינת ישראל.

התירוץ של תורג'מן, שמדובר בציר תנועה שלא נכון להתבסס עליו או להתעמת איתו כי "זה לא שווה את השקעת המשאבים, צריך להשקיע הרבה סדרי כוחות, ויש לנו צירים חלופיים שתכננו למלחמה" הם בלתי נסבלים. מזכיר את הכבישים העוקפים של הסכם אוסלו שהיו קרש הצלה להתיישבות, אבל גרמו לצה"ל לאבד לתקופה ארוכה את השליטה בשטחי הרשות הפלשתינית.

"הכשרנו עד עכשיו 1,600 ק"מ של צירי עפר רחבים, שבשעת חירום ייעשה בהם שימוש בגזרות הלחימה השונות, מבלי שיהיה צורך להעלות את המשאיות על כביש" חשף תורג'מן את הפתרון הצבאי לבעיה. והרי יש פתרון הרבה יותר פשוט מסלילת צירים עוקפים, למקרה שערביי ישראל יחסמו את הצירים: לירות בהם. כן, פשוט לירות. בכינון ישיר. לירות כדי לפגוע. לירות כדי לפנות את הציר. לא באלפ"הים למיניהם (אלפ"ה – אמצעי לפיזור הפגנות, כלומר גז מדמיע וכדורי גומי) אלא באש חיה. כמה פשוט. לאטום אוזניים לצרחות של השמאל ו הרי מדובר במצב של מלחמה, ובישראל כל מלחמה היא מלחמה על קיומנו, ומי שפועל באופן פעיל לשבש פעילות של צה"ל במצב של מלחמה הוא אוייב, כפשוטו. אין לכך הגדרה אחרת. ובמלחמה יורים באוייב – ולא משנה הגיל, המגדר או האזרחות.

דבריו של אלוף תורג'מן הם חשיפה נוספת לעובדה שבצה"ל, אחרי כל כך הרבה שנים של עיסוק ב'זכויות אדם' וב'הומניות' ובמשפטיזציה, שכחו אמיתות בסיסיות של לחימה, כמו ערך הניצחון בכל מחיר. צה"ל מעדיף גם במדינת ישראל 'כבישים עוקפים' שלפי עדות האלוף תורג'מן הם כבישי עפר מפותלים, שנסיעה בהם תאריך מן הסתם באופן משמעותי את זמן ההגעה של הכוחות לחזית.

בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השניה שהקיפה את כל ערביי ישראל, נסגר כביש ואדי ערה לתנועה בידי ערביי האיזור לתקופה של כשבועיים. עומסי התנועה בכביש ואדי מילק היו אז כבדים מנשוא. בצה"ל מאמינים משום מה שצירי העפר, רחבים ככל שיהיו, הם פתרון נכון לעומסים שיווצרו בעקבות סגירת ואדי ערה.

המאבק על כביש אסטרטגי

אם כבר עסקנו בוואדי ערה, נזכיר שוואדי ערה נמצא בידי ישראל לא כתוצאה מהמציאות הצבאית שבה הסתיימה מלחמת העצמאות, אלא כתוצאה מהסכם מדיני בין ישראל לירדן, בהנהגת עבדאללה מלך ירדן – לא הנוכחי כמובן אלא הסבא-רבא שלו – שבהם ישראל התעקשה לקבל את השליטה בוואדי ערה גם במחיר נסיגה בהר חברון, בגלל החשיבות האסטרטגית של הכביש.

בי"ח באדר תש"ט, 19 במרס 1949, שבוע אחרי שיחרור אילת והסיום המעשי של מלחמת העצמאות, הגיעו לארמון המלך עבדאללה בעיירה שונה שבמזרח עמק הירדן שני אורחים לא שיגרתיים, שני קצינים בכירים בצבא ההגנה לישראל שזה לא מכבר הוקם: סא"ל משה דיין ורס"ן יהושפט הרכבי, לימים ראש אמ"ן, שדיבר ערבית צחה. דיין ביקש מהמלך הירדני שירדן תמסור למדינת ישראל הצעירה אפשרות לחבר את מישור החוף היהודי עם עמק יזרעאל דרך ואדי ערה, ושבגבולות ישראל במשולש ייכללו מקומות אסטרטגיים שיאפשרו הגנה על מישור החוף היהודי.

הדרישה לקבלת ואדי ערה היתה ברורה: מדובר באחד מצירי הרוחב האסטרטגיים ההיסטוריים של ארץ ישראל. למעשה, עד שלהי שנת 1973, כשנפתח כביש ואדי מילק, לא היתה דרך חלופית המחברת את מישור החוף עם העמקים, לבד מצירי תנועה ארוכים ומפותלים דרך השומרון, או סיבוב ענק דרך חיפה והכרמל. 

לא רק הכביש היה חשוב. הר אלכסנדר, שעל כתפו שוכנת העיר אום אל פחם, הוא נקודת תצפית גבוהה החולשת על האזור כולו. מסיבה זו דרש דיין מעבדאללה שהשטח יועבר לשליטה ישראלית, ולא היסס לאיים כי ישראל תכבוש אותו בכוח צבאי במידה ולא יוסכם על כך בדיונים. בסופו של דבר הסכים עבדאללה להעביר את קו העמדות של הלגיון בשרון מזרחה, ולהשאיר בידי ישראל את ואדי ערה. בתמורה נסוגה ישראל משטחים במורדות המערביים והדרומיים של הר חברון, איזור העיירה דהריה, שהיו בידי צה"ל.

השיחות החשאיות עם עבדאללה התנהלו במקביל למו"מ הרשמי על שביתת הנשק ברודוס, וההבנות הסודיות עוגנו באותו הסכם שנחתם בין ישראל וירדן בד' בניסן תש"ט, 3 באפריל 1949, כאילו הושגו במסגרתו. בכ"א באייר תש"ט, 20 במאי 1949 הועבר ואדי ערה לשליטה ישראלית, וכעבור חמישה ימים, בכ"ו באייר 25 במאי, נפתח הכביש לתנועה לראשונה מזה שנה וחצי, במבצע שקיבל את השם הטבעי 'קיצור דרך'.

תפיסת ביטחון אמיתית

ואם הזכרנו קודם את הסכם אוסלו, התפיסה האסטרטגית של הצורך לשמור על צירי אורך ישראלים בשליטה ישראלית, באה לידי ביטוי גם בהסכם אוסלו. יצחק רבין התעקש, במהלך כל הדיונים על הנסיגות במסגרת ההסכם, שלא לפגוע בצירי האורך העיקריים בשומרון, כביש חוצה-שומרון וכביש חוצה יהודה. רבין ז"ל, כאיש ביטחון אמיתי, הבין שבכל הסדר שלא יהיה, מדינת ישראל אינה יכולה ללא חיבורים בין מזרח ומערב בשליטתה המלאה. הכביש היחיד שרבין ויתר עליו – כנראה בגלל שנכנע ללחץ של שמעון פרס, היה כביש חוצה מנשה (כביש 9 בחלקו המזרחי), שהיה אמור להיסלל במקביל לכביש ואדי ערה מדרום, באיזור ג'נין. שטחים שתוכננו לכביש זה נמסרו לרשות הפלשתינית במסגרת הסכם אוסלו ב'. אריאל שרון, כשעוד היה אריק הגדול, התעקש לשמור על צירים נוספים כמו כביש כפר-סבא-שכם-בקעת הירדן.

הטור המלא יפורסם השבת ב'מצב הרוח'

עיתון 'דבר' 20.5.1949
צילום: יח"צ
מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו