חברת הכנסת אורית סטרוק
חברת הכנסת אורית סטרוק צילום: יצחק ווייס

היום הזה, ראש חודש טבת, הוא חג הבנות - עיד אל בנאת - יום האשה האמיתי והמקורי של יהדות צפון אפריקה וקהילות יהודיות נוספות בארצות ערב.

מאות שנים של מסורת יפהפיה, עם מנהגים שונים ומגוונים של בנות ישראל, שהמשותף לכולם הבעת הערכה לנשים, מסורת שמציבה את הבנות, את הנשים, במרכז תשומת הלב, מתוך הצדעה קודם כל לנשים יהודיות גיבורות שעשו היסטוריה, אבל גם לנשות ישראל כולן, שיום-יום ושעה-שעה משפיעות אור וטוב ויופי והארת-פנים ונועם ואהבה, ומגדלות בתוכן ומתוכן את הדור הבא.

למה דוקא היום הזה, למה דוקא בחנוכה? כי לפחות שתיים מהנשים: חנה בת מתתיהו, ויהודית - עשו מעשי גבורה יחודיים שהשפיעו באופן דרמטי על מלחמת הגבורה של החשמונאים נגד היוונים.

את הבוקר של עיד אל בנאת השנה אני פותחת בנסיעה לכלא עופר, לבחינת תנאי הכליאה של המחבלים, בהמשך לדיון שקיימנו בועדה לבטחון פנים על כלא גלבוע, על המקום בו חולל עד עפר כבודן של בנות ישראל בידי מחבלים שפלים, ובהסכמה ושיתוף פעולה של "קצין מודיעין. המחשבות נושאות אותי מהסוהרות המושפלות, הנרמסות, והגיבורות (גיבורות כי לא נרתעו מלצעוק בכל כוחן אל מול מערכת אטומה) - אל מודיעין של מתתיהו החשמונאי, ואל בתו של מתתיהו, שבחלק מהמדרשים נקראת חנה, אל מעשה הגבורה היחודי שלה, שמוזכר בדברי רש"י על הגמרא במסכת שבת (כ"ג א): "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות (-שעומדות להינשא) להיבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אשה נעשה הנס".

על איזה נס מדבר רש"י? עפ"י המדרש, "שלוש שנים ושמונה חודשים" נהגה הגזירה הנוראה שמתאר רש"י. שלוש שנים ושמונה חודשים בהם בנות ישראל נמנעו מלהינשא, גזרו על עצמן רווקות, ואחרות שכן נישאו - נאלצו לעבור בליל כלולותיהן את הנורא מכל. שלוש שנים ושמונה חודשים בהם חכמי ישראל חיפשו ומצאו פתרונות הלכתיים למצב הנורא הזה, אך איש לא חשב להתקומם נגד הגזירה ולהרים את נס המרד כדי לבטלה.

פשוט, חיו עם הגזירה ולצידה, השתדלו ואף הצליחו לא לחשוב עליה, שלא תעיב על החיים. נקטו במדיניות בת-היענה: לטמון את הראש עמוק בחול, לא לראות וגם לא לשמוע. ממש כמו אחי יוסף שנזכרים בפרשה: "ראינו צרת אחינו בהתחננו אלינו, ולא שמענו". דמיינו לעצמכם שלוש שנים ושמונה חודשים כאלה.

עד שבאה בת מתתיהו, ומרדה. בעיצומה של מסיבת החתונה שלה, כשכל נכבדי וגדולי ישראל חוגגים ושמחים, אוכלים ושותים ורוקדים, ואף משמיעים דברי תורה, ועם כל אלה מתעלמים או אולי אפילו לא זוכרים את הזוועה שמצפה לכלה בתום החגיגה - היא קמה ועשתה מעשה: קרעה את בגדיה בפני כל החוגגים, וחייבה אותם לראות אותה, וגם את האמת המרה והאיומה, במערומיה. די לטיוח, די להתעלמות, די להשלמה עם העוול - זעקה, ובכך הציתה את נס המרד.

המדרש מספר, שהתגובה הראשונית של אחי הכלה האמיצה היתה... בושה, וכעס דווקא על אחותם. הם צעקו עליה ודרשו לשרוף אותה באש, בשל המעשה המופקר שעשתה. אבל הנערה הגיבורה לא ויתרה, ועמדה על שלה: לא היא המופקרת, אלא ההשלמה של הציבור כולו עם הגזירה, ההתעלמות ממנה, ההחלטה להמשיך את החיים בצידה במקום להתקומם כנגדה - זו ההפקרה האמתית! חנה לא הסכימה להתבייש במעשה שלה, היא דרשה בתוקף: תתביישו אתם.

והיא ניצחה. היא הביאה לתפנית, למרד, למלחמה: מלחמתם של הצדיקים נגד הרשעים, של הטהורים נגד הטמאים, למלחמה שסופה לא רק ביטול אותה גזרה, אלא גם ניצחון, טיהור בית המקדש, וחזרת מלכות לישראל, וחג חנוכה שנקבע לדורות.

בחודשים האחרונים אני נזכרת מידי פעם בחנה בת מתתיהו: זה קורה כשאני נתקלת באנשים שהביקורת התקיפה שלנו כלפי קואליציית בנט-עבאס גורם להם "להתבייש" דווקא בנו, ולהזדעדע דווקא מאתנו, המבקרים, הזועקים, המתריעים, כי "הסגנון" שלנו צורם להם - במקום לפקוח עיניים ולהבין שהזעזוע צריך להיות מעצם החבירה עם הזרוע הפוליטית של התנועה האיסלאמית, מעצם התלות במועצת השורא, מעצם ההפקרה של ועדת הפנים בידי ווליד טאהא, מעצם ההכנסה של איבתיסאם מרענא לועדת החוץ והבטחון, מעצם ההתמכרות לאחמד טיבי ואיימן עודה בתור "הרגל התותבת" של הקואליציה, מעצם הדהרה וההידרדרות למדינת כל אזרחיה.

יש כאלה (לא רבים, ברוך ה') שמנסים לאמץ את מדיניות בת-היענה: להתעלם מזוועת הממשלה עם רע"מ, לחיות לצידה כאילו זה לא איום ונורא, ולהתענג ולהריע במקביל על תקציבים, מינויים, ותכניות בניה, כאילו הרכבת כולה אינה דוהרת אל התהום הנוראה של איבוד זהותה של המדינה. הם דומים בעיני למוזמני החתונה של חנה הגיבורה, ולאחים שלה בתגובתם הראשונית, לפני שנפקחו עיניהם ויצאו למלחמה על כבודן של בנות ישראל, על כבודה של תורת ישראל, של קדושת ישראל.

חנה בת מתתיהו, היום הזה - עיד אל בנאת - הוא היום שלך, יום ההצדעה לך, לגבורתך, לאומץ לבך, לנחישותך לחוכמתך, וגם לצניעותך. אבל לא רק היום הזה, חג החנוכה כולו - שלך הוא, בלעדיך לא היינו מגיעים אליו.

אנחנו נלך בדרכך, חנה, נצעק אל מול העוול, גם אם הצעקות לא יהיו נעימות. נזעק ולא נשתוק, נתעקש שאסור להשלים עם הזוועה, נציג שוב ושוב את האמת במערומיה, את שפל המדרגה, לא ניתן לטייח ולא נאפשר שום חגיגה.
אנחנו מאמינים כמוך, חנה, שעם ישראל יכול, וחייב, להתנער, להילחם על כבודו וזהותו, ולנצח, בעזרת ה'.

חודש טוב, עיד אל בנאת מאיר לכולנו.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו