ראומה הררי
ראומה הררי צילום: ללא קרדיט

בואו נשים לרגע את הדברים על השולחן. אסיפות-הורים הם לעיתים אירוע מלחיץ.

הרבה מאיתנו מכירים את הסיטואציה הבאה: ההגעה בערב אל בית הספר, ההמתנה מחוץ לדלת הכיתה, הישיבה אל מול המורה תוך הצצה חטופה בגיליון הציונים, ההקשבה לפתיח הכללי של המורה על תפקוד הילד/ה שלכם והחשש הטורדני מהשורה התחתונה: אז מה בעצם אומרים לי? הילד שלי בסדר? האם אנחנו כהורים מספיק טובים?

לעיתים קשה לנו כהורים להפריד ביננו לבין הילדים שלנו. ההצלחות הכישלונות האתגרים וההתמודדויות שלהם, הופכים לשלנו. ולכן באסיפת ההורים, אצל רבים מאיתנו מסתננת תחושה סמויה, שההורות שלנו מונחת על כף המאזניים. שאיכות ההורות שלנו נמדדת על ידי בית הספר. אמנם באנו לשמוע על מצבם הלימודי, חברתי רגשי ואפילו ערכי של הילדים אבל בעצם, האוזניים ההוריות שלנו מבקשות לשמוע איזה ציון מקבלת 'ההורות' שלנו: האם היא מקבלת ציון עובר? האם הצטיינו? או שאולי קיבלנו רק 'מספיק בקושי'? אנו חוששים לשמוע על קשיי הילדים שלנו, לזהות את החולייה החלשה, לאתר את הבעיות כי קשה לנו לשמוע שהילדים שלנו לא מצטיינים, שלילדים שלנו יש קשיים, ולהבין שלא מספיק ידענו לעזור להם.

אם שמענו דברי הלל ושבח, אנחנו כמובן מתמלאים בגאווה וסיפוק. אבל אם שמענו דברים אחרים, אין צורך בכמויות גדולות של אכזבה כעס או כאב, לפעמים אפילו מספיק קמצוץ, ותחושות קשות של אשמה, בושה וכאב מציפות אותנו, אנחנו נלחצים, מתגוננים ולפעמים גם מתקיפים.

אספת הורים, דורשת מאיתנו ההורים שינוי תפיסתי. אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו. לנשום עמוק, ולהזכיר לעצמנו שזו אספת הורים ולא בחינת הורים. רגע לפני המפגש אפשר לעצור להתבונן בכל חלקי ההורות שלנו, להוקיר את כל ההשקעות הגלויות והסמויות, הקטנות והגדולות שלנו. להזכיר לעצמנו שההורות שלנו מורכבת מאינסוף השקעות, שההורות היא מסע ארוך רצוף בעליות ומורדות.

אנו כהורים מכירים את הילד שלנו ויחד עם זאת, אנו רוצים להנות מהרחבת המבט עליו, לשמוע מה יש לשותפים החינוכיים לספר לנו . כמו בכל מסע אנחנו יכולים להנות מההצלחות להתמודד עם הקשיים. אסיפת הורים היא הזמנה לחשיבה משותפת, איך להצמיח את הילד. וכמובן הכי חשוב: לפני אסיפת הורים ואחריה, צריך להמשיך להתפלל אל השותף השלישי בחיי הילד, ולבקש שימשיך ללוות את הגידול שלו.


מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו