הישיבה שנמצאת בתל אביב כבר 30 שנה עוברת ימים קשים. הישיבה שהתקיימה בכבוד בנעם ובשכנות טובה עם שכניה סופגת מתקפות, הפגנות, השמצות ואיומים.
הכל בעקבות מעבר הישיבה שני רחובות ממשכנה הנוכחי. תושבי הרחוב החדש בצירוף גורמים מתסיסים אחרים מנהלים קמפיין קשה נגד הישיבה. נטען כי האנשים "בעטו בכלב" שבחורי הישיבה "יורקים" על אנשים ועוד תיאורים שלא היו ולא נבראו.
הקהילה נמצאת תחת מתקפה רבתי, הם סופגים יריקות ואיומים. מבקשים מהנשים להוריד את ה'סמרטוטים' מהראש. מסבירים להן שהן נשים כנועות ומסכנות. אימהות חושבות מתי יהיה פחות מפחיד להוציא את הילדים למתקני הגינה. ומישהו העיר ברשעות שטוב שהם גרים ליד הרכבות כך יהיה קל יותר להפנות אותם מהשכונה..
כבר שבועות ארוכים, מאז תחילת ההפגנות בתל אביב, כנגד הרפורמה, שילדי השכונה התרגלו לשמוע מידי שבת בצהריים את קריאות המפגינים "בושה ודמוקרטיה", מספרים בחיוך שהילדים הקטנים למדו את הפזמונים החוזרים שעולים מהחלונות והם מזמזמים אותם גם בבית.
אבל הורי הקהילה לימדו את ילדיהם לומר, לפני כל יציאה למרחב המשותף: "הריני מקבל על עצמי מצוות ואהבת לרעך כמוך". כי רוח המקום והמשימה האמיתית היא לאהוב. וזו הנקודה המהותית בסיפור התל אביבי. הישיבה, והקהילה מרבה אהבה בתנאים לא פשוטים בכלל.
היום קשה לדבר, לייצר שיח מיטיב. קשה שלא להחזיר בביטויים של שנאה. המרחב הפך לשיח של הפחדה ואיום. שיח כוחני. שיח שבו יש מקום לקול אחד בלבד. בקהילת הישיבה בתל אביב משתדלים לענות באהבה: לאהוב את התורה ולאהוב את הבריות. חם בתל אביב ולא רק בגלל תחילת הקיץ. ויחד עם זאת, אולי ההתחממות הזאת, תגרום לקטבים להתקרב, להכיר, לשבור את הקרח.