השבוע נסענו בכביש הסרגל ומישהו שאל בחשש "פה יורים? בטוח לנסוע פה?" משהו לא טוב קורה בחברה הערבית בישראל והמדינה צריכה להגיב.
מספר ההרוגים מאירועי ירי השנה, חצה את קו המאה. לא מדובר בטפטוף אקראי, מדובר בגשם.
וכששואלים מה אפשר לעשות, וכשמבקשים התערבות ברורה של רשויות השיטור והאכיפה, עולות הטענות בדבר השמירה על חירויות הפרט. מסבירים לנו כמה קשה ללא בסיס ראייתי מובהק, לבצע חיפושים ולפעול כנגד כמויות הנשקים ומעשי האלימות.
הבעיה מוכרת כבר שנים גם באמריקה הגדולה. מידי כמה זמן מתרחש אירוע זוועה באחד מבתי הספר, באירוע ירי נורא ומיותר מוצאים את מותם חפים מפשע. ושוב עולה השאלה, למה הזוועה הזאת לא נפסקת? וכנגדה עולה הטענה בדבר הזכות להחזיק ולשאת כלי נשק, שהוגדרה בתיקון השני לחוקת ארצות הברית.
כל הורה יודע, שבמקרה של סכנה, הוא יתפוס חזק ביד של הילד שלו, גם אם הילד יתנגד ויאמר "אתה מכאיב לי".
כל הורה יודע שאם הוא יצטרך לבחור בין חוסר נעימות של הילד ובין שמירה על החיים שלו, הוא יעשה הכל כדי לשמור על חייו. הוא יצטרך לפעול בנחישות כדי לתפוס את הילד, כדי לעצור אותו, כדי לשמור עליו הורה שינהג בהיסוס עלול לשלם מחיר יקר.
המבוכה של רשויות החוק בארץ עולה בחיי אדם. נדרשת פעולה ברורה נחושה לאכיפת הסדר באירועי האלימות בחברה הערבית. פעולה שתהיה מוגבלת בהיקפה, שתהיה מפוקחת, אך היא הפעולה הזאת חייבת להתקיים. אזרחי ישראל, יהודים וערבים מחכים לה.