הרב אליהו בלום
הרב אליהו בלום צילום: עצמי

צום עשירי בטבת שהוגדר גם כיום הקדיש הכללי הוא אחד מארבעת הצומות שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש.

הנביא זכריה [פרק ח'] מתאר את ארבעת הצומות כימי פוטנציאל לשמחה גדולה:

כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: 

מעניין ש"צום העשירי", הוא עשרה בטבת [בחודש העשירי] מופיע בפסוק אחרון בעוד שמבחינת סדר האירועים הוא הראשון המהווה את תחילת המצור.

ואכן חלקו התנאים בעניין זה.

לדעת רבי עקיבא יום זה מבטא את תחילת המצור כפי שמופיע בספר מלכים כ"ה: א' [וכן בירמיהו נ"ב]

"וַיְהִי֩ בִשְׁנַ֨ת הַתְּשִׁיעִ֜ית לְמָלְכ֗וֹ בַּחֹ֣דֶשׁ הָעֲשִׂירִי֘ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֒ בָּ֠א נְבֻכַדְנֶאצַּ֨ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֜ל ה֧וּא וְכָל־חֵיל֛וֹ עַל־יְרוּשָׁלִַ֖ם וַיִּ֣חַן עָלֶ֑יהָ וַיִּבְנ֥וּ עָלֶ֖יהָ דָּיֵ֥ק סָבִֽיב:"

מצור זה נמשך כשנתיים וחצי  עד ט' בתמוז שבשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו:

לעומתו רשב"י מעדיף לקרוא את הפסוק בזכריה כמבטא סדר כרונולוגי ומבחינת החודש העשירי אינו יום תחילת המצור אלא זהו יום השמועה על החורבן שהגיעה לבבל על חורבן הבית בחודש טבת שלאחר החורבן:

"וַיְהִ֞י בִּשְׁתֵּ֧י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֗ה בָּעֲשִׂרִ֛י בַּחֲמִשָּׁ֥ה לַחֹ֖דֶשׁ לְגָלוּתֵ֑נוּ בָּא־אֵלַ֨י הַפָּלִ֧יט מִירוּשָׁלִַ֛ם לֵאמֹ֖ר הֻכְּתָ֥ה הָעִֽיר:" .

שיטת רבי עקיבא שנפסקה להלכה  (שהרי כולנו צמים בעשרה בטבת ולא בחמישי בו) מעוררת שאלה מסקרנת.

יום תחילת המצור מופיע גם בנבואה ביחזקאל שם נכתב:

"וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר:

בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה..."

הדגש הכפול בפסוק על "עצם היום הזה" מראה את חשיבותו של היום בו התחיל המצור. 

עניין זה יש לו גם השלכות הלכתיות. האבודרהם בהלכות תעניות אומר:

"לפעמים ביום שישי ומתענין בו ביום ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים".

כלומר שחשוב לציין יום זה דווקא בעיצומו של אותו יום, לא להקדים ולא לאחר.

ולכאורה מדוע? הרי ערכו של כל מצור הוא במשך שלו. המצור הארוך על ירושלים היה בן שנתיים וחצי ונתן את אותותיו בה אט אט. התקופה האחרונה של המצור היתה עת משבר לירושלים. אם כך, למה חשוב להדגיש את יום תחילתו של המצור, ולהקפיד על "עצם היום הזה" שלמעשה לא אירע בו שום אירוע מרשים במיוחד,  ומבחינת תושבי ירושלים דאז זה היה יום רגיל למדי?

התשובה לשאלה זו ניתנת במהלך הפרק ביחזקאל [כ"ד] שעוסק במצור כגזירה אלוקית, באמצעות משל שמתאר את המצור כיצירת סיר לחץ בירושלים.

המשל בפרק זה מתאר את ירושלים כסיר מלא בנתחי בשר משובחים, אשר מתבשלים על האיש עד כלות, עד שגם נחושת הסיר מתכלה.

במהלך הפרק אנו מבינים שמטרת הבישול הזה הייתה לבשל את ירושלים ב"מיץ" של עצמה.

"לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק אוֹי֘ עִ֣יר הַדָּמִים֒ סִ֚יר אֲשֶׁ֣ר חֶלְאָתָ֣ה בָ֔הּ וְחֶ֨לְאָתָ֔הּ לֹ֥א יָצְאָ֖ה מִמֶּ֑נָּה לִנְתָחֶ֤יהָ ִנְתָחֶ֙יהָ֙ הוֹצִיאָ֔הּ לֹא־נָפַ֥ל עָלֶ֖יהָ גּוֹרָֽל:"

חטאיה של ירושלים, ששמה מבטחה בחומות העיר שיגנו עליה, גורמים לה מכוח המצור להפוך למציאות של סיר לחץ  שירושלים מתבשלת בו. 

הרג הנביא זכריה בן יהוידע שנהרג בבית ה' עת הוכיח את העם על התנהלותו ומוזכר בפרק הזה, מבטא באופן חריף את המציאות של ירושלים הבוטחת בעצמה וההולכת לקראת אבדון 

עצמה, שמזלזלת בנביאיה המוכיחים את העם בשער.

כלומר המצור לא היה רק הכנה להרס. המצור הוא עצם העונש: מידה כנגד מידה, שמוציא לאור יום את כל השלילה שהיתה בחברה שבירושלים שלפני חורבן בית ראשון.

לכן, תחילת החורבן-בעצם היום הזה הוא נקודת ציון קריטית, נקודת אל חזור שמהווה את המהפך שמדרדר את ירושלים לחורבנה.

וכבחורבן בית ראשון, כך גם בחורבן בית שני, המירקם החברתי בירושלים נהרס, רבתה בו השחיתות וההרס צמח מבפנים: המאבק בין המתונים לקנאים, בין הקנאים לעצמם שהרס את השתות וכילה את ירושלים מבפנים.

יהי צום זה מסר עבורנו. כמה חשוב לשמור על אחדותנו, למרות המחלוקות הקשות. בל ניתן חלילה למחלוקות לערער את חוזקה של החברה ולכלות אותנו מבפנים. וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

הכותב הינו הרב אליהו בלום רב קהילת רמב"ם בחיפה ועומד בראש פורום רבני הציונות הדתית בחיפה

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו