יעקב ממשיך עם האמת שלו, ולמרות כל מה שעבר וקרה בעקבות סאגת כתונת הפסים, הוא ממשיך בדרך שהפכה להיות מתווה בספר בראשית: אין העדפה לגנים, לבכירות הביולוגית אלא למעשים ולהתנהגות.
תירוצים וצידוקים יש למכביר: הסביבה, החברים, התקשרות ואיך לא, כמובן המחנכים והמורים אשמים. מה יכלנו לעשות? האם באמת עשינו כמיטב יכולתנו. זהו ? הרמנו ידיים? יוסף חי במצרים. תלאות, בדידות, תרבות מצרית אלילית, סביבה מגרה ומושכת, ריחוק ממשפחתו העברית, ריחוק מדמות אב ואם משפיעה. ושם במצרים נולדים לו שני ילדים: אפרים ומנשה. אלו שנולדו במצרים בסביבה זרה, הם שנבחרו על ידי סבם יעקב אבינו, להיות המודל ש״בך יברך ישראל...״. זו הברכה המסורתית של כל אב לבניו: ״ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה״.
זה התחיל בביקור של יוסף ובניו את אביו יעקב החולה. מדוע יעקב שואל את יוסף: מי אלה?! הרי הוא הכיר אותם , שכן מאז שבא למצרים הם היו סביבו ומטפלים בו. מה המקור שלהם? במה הם נאחזים? בסבא ודרכו? מהיכן הם שואבים את כוחם ויכולתם? מהתרבות המצרית או מעומק הגנום העברי שלהם? הרייטינג המצרי ותרבות העולם או הצניעות היהודית ודרכו של סבם יעקב?
יעקב בוחר לעסוק בנכדים ובהמשכיות בשיחת הסיכום שלו לבניו, ובעצם זוהי צוואתו לכל עם ישראל לדורותיו. כן החשוב ביותר זה החינוך וההמשכיות. יוסף עונה לו: ״אלו הם בני אשר נתן לי אלוקים בזה״. בזה- גם בתוך התרבות המצרית והשפעותיה הם נשארו בניי, ממשיכי השושלת. חינכתי אותם לשאת שם שמיים. ואז יעקב מאמץ אותם ומעניק פי שניים ליוסף, כבכור של אימו, ומכפיל כוחו בשבטים. נותן לו שני מקומות. ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״.
ואז הוא ״משכל״ (מסכל) ידיו וקובע שכך יברכו מאז ולעתיד את הבנים: "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה". מי שהצליח לשמור על הזהות העברית שלו בתוך מט׳ שערי טומאה מצריים, ונשארו ״בני״ - הם ראויים להוות המודל והדמות שלפיהם יבורכו בנים תמיד על ידי אביהם. מה ראה יעקב לפסוח על בניו יוצאי חלציו ולאמץ לצורך מודל הברכות דווקא את נכדיו?
אוי... כמה הוא קשה החינוך. כל דור, כל הורה רוצה שילדיו ילכו בדרכיו, אבל נפתולי החיים לא בהכרח מאפשרים זאת. כמה תפילות וברכות אנו צריכים על מנת שהחינוך שלנו יצליח. אז המודל הוא לא של ילדים ודור שגדלו בחממה של בית יעקב ובהדרכתו. בני יוסף הם הראשונים במשפחת יעקב המורחבת שנאלצו להתחנך בנכר, מחוץ לחממה המשפחתית הטובה. אח. כמה כאבי בטן וראש היו מנת חלקו של יוסף על מנת להצליח לחנך אותם לדור ישרים ובדרכי יעקב, כמה פיתויים היו צריכים לעבור בני יוסף בגלות מצרים? הישג זה ראוי שיהפוך לצוואת עולם, שבם יברכו כל האבות בעתיד את בניהם.
שיכול (סיכול) ידיו של יעקב, למרות תמיהתו של יוסף, גם בה יש מסר: יעקב ממשיך עם האמת שלו, והרי הוא איש האמת, ולמרות כל מה שעבר וקרה בעקבות כתונת הפסים, הוא ממשיך בדרך שהפכה להיות מתווה בספר בראשית: אין העדפה לגנים, לבכירות הביולוגית אלא למעשים ולהתנהגות. אפרים יהיה המנהיג ממנו ייצא יהושע שיכניס את העם לארץ ישראל וינהיג אותם אחרי משה. גם יוסף הצעיר הוא נזר אחיו. הוא נולד להיות מנהיג - בזה יעקב הכיר כבר מתחילת הדרך.
ונקודה חשובה נוספת: תגובתו של מנשה. לכאורה הייתה לו סיבה טובה להיעלב ולנהוג כפי שנהג קין מול בחירת הבל, ישמעאל מול בחירת יצחק ועשו מול בחירת אחיו יעקב, אך הוא קיבל את הקביעה של יעקב באהבה ובענווה. זה מנע קנאה ותחרות בין שבט אפרים למנשה, וזהו מודל האחווה שיעקב רצה להדגים לכל בניו ולכל האבות והבנים לעתיד: בך יברך ישראל. וכך תהיה האחווה: אפרים הנבחר ינהג בענווה ולא יתגאה על אחיו ומנשה ישמח בחלקו ויקבל את אחיו באהבה: מבחינת: ״שעשני כרצונו״. את זה יעקב רצה להעביר לבניו כמסר לכל הדורות. מבחינת: מעשה אבות סימן לבנים.
פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה