המכשירים החכמים בידינו הקלו את חיינו. התפתחות טכנולוגית מדהימה. אין עוררין. בעזרתם אנחנו מהירים יותר, יעילים יותר, ונגישים יותר. שאיפת האנושות.
דא עקא, כבכל ענין עם יתרון נולד גם חסרון שווה ערך: המכשיר החכם הוא קולנוע בכף היד. והוא אף חמור ממנו, שכן אנו מרשים לעצמנו במהלך היום לראות סרטון פה, חדשות שם, בהיקף מצטבר של למעלה משעתיים ויותר, אך לא היינו יושבים לראות סרט במהלך היום כי הרי אנו יעילים. לא כן?
את המשימות הלוחצות שלנו, כמו למשל הגשת כתב הגנה, או הגשת מאזן חודשי, יש להניח שנצליח למלא למרות המכשיר החכם (הגם כי בריכוז מופחת), אך מה עם המעגלים הסלחניים שלנו, בני הזוג שלנו, ילדינו, והורינו, אלה שלא יאמרו לנו דבר אם נפריע את דקות החסד הבודדות איתם לטובת הודעה בוואטסאפ שהגיעה זה עתה?
בני משפחה, אפילו רחוקים, נפגשים למפגש משפחתי, אך תוך זמן קצר כולם שוקעים במכשיריהם. ולא, הם לא נפגשים באמת. בבית הספר במקום ליצור קשר רגשי ואמפתי בין חברים, שהוא מנבא הצלחה העיקרי בעידן הטכנולוגי, ילדינו נשאבים למסך. שלא לדבר על הפרעות הקשב המתפתחות.
ומה עם המעגל הסלחני הקרוב אלינו יותר – אנו עצמנו? האם אנו מצליחים להיות קשובים לעצמנו ולתקן בנו את הדרוש תיקון? או שמא הצליח המכשיר לנתקנו מעצמנו? ומה עם כך שהסבלנות שלנו הולכת ואובדת כי התרגלנו לקבל כל דבר כאן ועכשיו? ואם לא משיבים לנו מיד, אנו מתחילים בפרשנויות מאמללות. בנוסף, פעולה כמו קריאת ספר פשוט הפכה לנו למאמץ ואנו משתדלים אפוא להימנע ממנה.
המכשירים גם הפכו את יום עבודתנו משמונה שעות לעשרים וארבע שעות ביממה, ללא כל תוספת שכר. נשלחות לנו הודעות בענייני עבודה בכל שעות היום ומצופה שנשיב במיידי, כי כל המכותבים כבר הגיבו. מבלי משים אנשים עובדים גם בחדרי הנוחיות, ואפילו בדקות שיש לנו עם עצמנו לפני השינה.
הגיע הזמן להניח יד על הלב ולשאול האם אנחנו מכורים? ומי מנהל את מי? האם אני הוא החכם וקובע למכשיר גבולות מתוכננים מראש, או שמא המכשיר הוא החכם והוא מנהל אותי, זמני בידו, וגם אם נכנסתי לברר משהו קטן הוא יצליח להשאיר אותי שם לעוד כמה דקות שלא תוכננו מראש? אנשים תוהים כיצד אנו הלקוחות רוכשים מוצרים ברשת בחינם: פייסבוק, אינסטגרם ועוד. התשובה הידועה היא שאנו איננו הלקוחות. אנו המוצר! הלקוחות הם הספקים הגדולים שמוכנים לשלם לרשתות החברתיות עבור המידע עלינו ועל הרגלי הצריכה שלנו. אנחנו וזמננו הוא המוצר החינמי שלהם.
אז מה הפתרון? ראשית, להכיר באתגר ולהודות שאנו לא מספיק חזקים, וכי יש מי שעושים הכל ומצליחים להסיח את דעתנו מעצמנו. זו הכרה לא פשוטה כי אנו לא אוהבים להודות שאנו נתונים לשליטתו של אחר.
שנית, לאפשר לגורם חיצוני לעזור לנו לתכנן את חיינו, כמו למשל תוכנות סינון שקובעים בהן מראש שהוואטסאפ נפתח רק לזמן קצוב ואת הסיסמה מוסרים לצד ג. בכלל זה התקנת תוכנות סינון מפני תכנים פוגעניים. אם עדיין לא השתכנעתם בנחיצותן - כנסו לאתרי החדשות הפופולריים, מהאמצע ומטה...
שלישית, להגיע הביתה ולהניח את המכשיר במקום סגור עד הבוקר. זה מספיק כדי להישאר מעודכן, ובעיקר ישמור לנו על השפיות, על הזוגיות, על ההורות ועל ה'קופסה' שנמצאת בין האוזניים שלנו. כמה בורא עולם ראה למרחוק כשנתן לנו את מתנת השבת.
רביעית, להשאיר בהישג נגיעה רק אפליקציות מקצועיות שאינן זוללות זמן ובעיקר משאירות את המתנה היקרה ביותר שלנו בידינו – הזמן. שעל אובדנו אנו עתידים ליתן את הדין יותר מכל.
הכותב הוא מנהל אקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו קמפוס ירושלים