בחודשים האחרונים אני עוקב באדיקות אחר הישיבה בחומש. עוקב אחר מסירות הנפש של הצדיקים האלו וההתנכלויות כלפיהם הן מצד הערבים והן מצד כוחות הביטחון.
ביום חמישי האחרון כשהתחילו לזרום דיווחים על פיגוע ירי בסמוך לחומש הבנתי מייד שהנפגעים הם מהישיבה שם. כמה שעות מאוחר יותר התוודענו כולנו ליהודה דימנטמן הי"ד ולדמותו מעוררת ההשראה.
באותו לילה חסמו כוחות הביטחון את דרכם של תלמידי הישבה בחומש שביקשו להגיע אל הישיבה לאחר הרצח של חבר שלהם. מאז אני לא מצליח למצא מילים, ולצערי בכל יום אירוע נוסף משאיר אותי חסר מילים אל מול האטימות, הטיפשות, הרשעות, הרוגע שם למעלה מהפקרת המקום ומתן פרס לטרור. פשוט לא מצליח למצא מילים.
זה התחיל בחסימת החברים של יהודה באותו לילה, המשיך בחסימת הדרך והקשיים שהוערמו על באי הלוויה, הריסת המבנים שנבנו במקום, מצור על חומש, הודעה על פינוי והריסת הישיבה בסיום השבעה, מעצר ראש ישיבת חומש ועוד אין סוף התעמרויות.
חומש, כמו שלושת הישובים הנוספים בצפון השומרון וישובי גוש קטיף, גורשו מיהודים בחטא גמור.
הישיבה שעלתה אל חומש כשנה וחצי לאחר הגירוש התחילה את התהליך הבריא, הנכון והצודק של חזרה אל הישובים וחבלי הארץ שגורשו באכזריות אי שם לפני 16 שנים. תלמידי הישיבה הם שליחים של כולנו במסירות נפש גמורה לישוב הארץ.
הרוצחים הארורים שביצעו את הפיגוע שבו נרצח תלמיד הישיבה - ניסו לשבור את הרוח, להחליש אותנו, לגרום לנו לעזוב את המקום. אמא שלהם מתרברבת בתקשורת על הפיגוע שהבנים שלה עשו והרצון שלהם להחליש אותנו. אוי לנו אם הם יקבלו את מבוקשם.
לכן, מחר בע"ה אשתתף בצעדה משבי שומרון אל חומש ובאזכרה ליהודה הי"ד שתתקיים שם.
ואני מבקש מכולם - בואו בהמוניכם! בואו ונחלוק כבוד ליהודה הי"ד שצוואתו כתובה בדם. בואו ונקח חלק קטן, בכל מזג אוויר שיהיה מחר, במסירות הנפש של תלמידי הישיבה על המקום.