יוסי כהן ובנו
יוסי כהן ובנו צילום: לירון מולדובן

לפני כחודש הפתיע הזמר רמי קלינשטיין את מעריציו. בפוסט שפרסם ברשת החברתית אינסטגרם הוא הסביר מדוע שלח את בנו הקטן מילוא לגן ממלכתי דתי: "לפני שמילוא עבר לגן עירייה, אמא אחת (חילונית, דרך אגב) סיפרה לאלכס ולי שיש גן ממלכתי־דתי מול הבית שלנו, שיש בו גננת בשם סיגל - ושהיא מדהימה!" פתח קלינשטיין את דבריו, והרחיב לטובת מי שהרימו גבה: "היו הורים שאמרו 'גן דתי? בחיים לא', אבל אלכס אמרה לי שזה בכלל לא משנה - מה שחשוב הוא מי הבן אדם, ולא במה הוא מאמין.

''הלכנו על זה, ומאז מילוא הולך כל יום לגן - והוא מאושר! לא תאמינו, אבל הוא לומד על גלילאו גליליי, על ניוטון וגם על הבבלים, הוא חובש כיפה בגן ומוריד אותה בבית, ויש לו חברים מהגן - דתיים וחילונים. וסיגל? מברכים עליה כל יום. מילוא לפעמים חוזר הביתה ורוצה להתקשר אליה ולספר לה מה הוא עושה, וכמה הוא אוהב אותה!".

את הפוסט הוא בחר לפרסם כמה שעות קודם כניסת השבת: "רציתי לספר לכם את הסיפור הזה לפני השבת, כדי שתזכרו שאין משמעות לשום דבר חוץ מהעובדה שיש מסביבנו אנשים טובים שמקיפים אותנו - לא משנה במה הם מאמינים, או במה הם לא מאמינים".

יושבים במסעדה והילדה מברכת

בימים שבהם יש מי שמנהלים מלחמות חורמה נגד כל מה שמריח יהדות תחת הכינוי "הדתה", מתברר שיש מי שחשקה נפשם ללכת בדיוק לכיוון ההפוך: לא מעט חילונים ומסורתיים שולחים את ילדיהם דווקא לחינוך דתי. אחת האימהות שבחרה בדרך הזאת היא אשת התקשורת ועורכת הדין כנרת בראשי. "אני אומנם חילונית, אבל אישה מאמינה. אני גרה בצפון תל אביב, וממה ששמעתי מהחברים שלי בבתי הספר לא שומעים הרבה על יהדות וזה לא משהו שאני מוכנה לקבל", מספרת בראשי.

"אני רוצה שהילדה שלי תכיר את היסודות שלה. אני אומנם גדלתי בחינוך חילוני, אבל לפני כארבעים שנה, כשלמדתי בבית הספר, היה כבוד ליהדות. אז החלטתי שהצעד הנכון יהיה להכניס את הבת שלי לבית ספר שיש לו אוריינטציה יהודית, בית ספר שיודעים בו מה זו תפילה, שאין ימי הולדת בשבת, שהלבוש לא מינימליסטי, שיש כבוד למוסד שאתה בא ממנו ולמחנך שמלמד אותך.

''כל הקונספט הזה ביחד חשוב לי, כי היהדות היא דבר מדהים". בראשי מתחברת לתכנים שמקנה בית הספר הדתי לילדים: "בבית הספר מלמדים את היהדות בצורה יפה מאוד. לומדים על הדמויות ביהדות, להגיד תודה בברכת המזון אחרי האוכל, כל האלמנטים האלה מאוד חשובים. הילדה בסך הכול בכיתה א' ואני חושבת שנכון יהיה להטמיע בה את הדברים הללו".

אף על פי שבראשי שלמה ומרוצה מהחלטתה זו, הצעד לווה בלא מעט אתגרים. "כל בתי הספר האחרים שיש מסביב הם לא משהו שאני יכולה או רוצה להתחבר אליו. אני מעדיפה את הילדה שלי היכן שהיא כיום. הילדה שלי נפגשת עם החברים מבית הספר, וגם אם לא מבית הספר, אני בוחרת את החברים שלה שיהיו באותה רוח. ההתערבות וההתערות החברתית שלה יהיו בהתאם לזה. אני לא מוכנה לשמוע, כמו שאומרים בבתי ספר אחרים, שמי שמאמין באלוקים יש לו חבר דמיוני. אמירות כאלה פשוט לא הסכמתי לשמוע".

לבראשי קשה לא רק עם היחס לדת בבתי הספר החילוניים, אלא בעיקר עם חוסר הצניעות הקיצוני. "אני רואה הורים שנלחמים עם הילדים שלא ילכו עם בוקסר לבית הספר, לא רציתי למצוא את עצמי בסיטואציה כזאת", מתוודה בראשי. "החינוך שלי לילדה שלי הוא שהגוף שלה ברשותה ויש לה זכות על גופה, אבל זה לא אומר שהיא אמורה לשתף את הגוף שלה עם כל העולם, וכשאני רואה דברים כאלה קשה לי. קשה לי להבין שיש ילדים שלא מבינים שום דבר על הבסיס שלהם ועל עמודי התווך שלהם. אנחנו נמצאים במדינה יהודית לא סתם. יש לי בעיה רצינית עם זה שאנשים וילדים לא מכירים את זה, זה קשה מאוד". ואולם, לצד כל המחמאות לבתי הספר הדתיים, בראשי מסייגת כי היא שולחת לבית הספר הדתי הזה רק מכיוון שלא לומדים בו בנפרד בנים ובנות. "בבית הספר אין הפרדה. אם הייתה הפרדה לא הייתי שולחת".

איך הילדה הגיבה לשינוי?

"הילדה מאושרת. אנחנו יושבים במסעדה והיא מברכת ברכת המזון. זה מדהים בעיניי, מחמם לי את הלב, אני מאושרת. הילדה מבינה מה זה שבת גם אם אנחנו לא שומרים שבת, היא מבינה שאין את הפעילות הרגילה".

ואיך מקבלים אותך בבית הספר?

"אין כפייה. לא יגידו: אתם לא שמרתם שבת. למרות שרוב המורים דתיים, הגישה לילדים היא אחרת. כרגע היא בשלב שאנחנו בוחרים את החינוך שלה. אם היא תבחר בבית הספר העל־יסודי להמשיך את המסגרת אני אהיה מאושרת, ואם לא - אני לא מההורים הכופים. בשלב מאוחר יותר אשאיר זאת לבחירתה ואני מאוד מקווה שהיא תבחר להמשיך בחינוך הזה, באותה מסגרת".

במוסדות החינוך הדתיים ישנם אומנם ילדים שמגיעים מבית חילוני מוצהר, אך רוב התלמידים הלא דתיים בבתי הספר הללו מגיעים בעיקר מהציבור המסורתי. "לבתי ספר יותר נחמד להראות נער פוסטר שבא מבית מאוד ערכי, מאוד חילוני, שרב עם ההורים שלו והגיע לבית הספר הדתי. אבל בפועל רוב החבר'ה הלא דתיים שבאים לישיבות הם מבתים מסורתיים או דתל"שים, כאשר הסיפור הגדול הוא הורים מבתים מסורתיים", מספרת שלומית גולדין־הלוי, יועצת תקשורת ולשעבר דוברת של מוסדות חמ"ד. "הציונות הדתית מחזיקה את המקל משני קצותיו. היא רואה את עצמה כחוד החנית הערכי־דתי־חינוכי, מתווה דרך של 'לאורו נלך' כדברי הרב נריה, רוצים להפיץ את האור הגדול, אור התורה".

אבל עם האור הגדול, המוסדות מתמודדים עם דילמה כאשר הם מתבקשים לשלב בתוכם ילדים לא דתיים. "נקודה מאוד חשובה שאיתה מתמודדים מוסדות חינוך הדתיים היא מה קורה אם מגיעה אמא שלא לבושה בצניעות, האם זה יפסול את הבן שלה מלהגיע לישיבה התיכונית? בחלק מהמוסדות התשובה היא כן, ובחלק מהמוסדות יש שינוי והתשובה היא לא. יותר מכך, האולפנות והישיבות לא אוהבות להתהדר כלפי חוץ בכך שיש להם תלמיד שאבא שלו הולך בלי כיפה והאמא לא לבושה צנוע והם רואים טלוויזיה אחרי הקידוש בשבת. בפועל יש שם המון בני נוער כאלה, שלרוב ההורים שלהם רוצים שהילד ילך לחינוך דתי".

הרב יצחק גוטליב, מנהל ביה"ס מדעים ויהדות באור יהודה עם תלמידים
ללא קרדיט צילום

הבן במסלול תורני, האב בלי כיפה

מבחינת ההורים הללו חינוך דתי הוא צורך בסיסי. "אני מסורתי עם זיקה גדולה מאוד לדת, ובפרט לציונות הדתית. ככל שאני מגלה יותר, אני מתחבר יותר לדרך הזאת ומאמין בה", אומר יוסי כהן, מזכיר סיעת הציונות הדתית בכנסת ולשעבר חבר מועצת העיר אשקלון. "מרגע שזכיתי לגלות את הדרך של הציונות הדתית ואת האמת שיש בה, הבנתי שזה מה שרציתי. לצערי, ואני לא מעביר ביקורת חלילה על ההורים שלי, להורים שלי לא הייתה היכולת לבחור בתקופה שלהם, לפני שלושים שנה, לאילו מוסדות חינוך לשלוח אותנו". מה שפתח לכהן את הדלת הוא הרשתות החברתיות. "בזכות הרשתות החברתיות התחברתי לאיחוד הלאומי בזמנו והכרתי את האנשים, הציבור, התורה, הדרך והרבנים. ככל שאני מכיר יותר אני מבין שזו הדרך ולשם אני מכוון את הילדים שלי".

למרות המסע שעבר באופן אישי, הילדים של כהן כבר גדלו לתוך זה. "לשמחתי, הם מההתחלה לומדים במוסדות דתיים. אני כבן אדם פרטי ראיתי הרבה השגחה פרטית של הקב"ה בחיים, אבל הייתה נקודה שפשוט התבהר לי שאני שולח לבית ספר תורני אסף מימון באשקלון, שם זכינו להכיר את המנהל המדהים מאיר אברג'יל, והוא מכוון אותנו. אני ממש לא יודע להסביר את זה ברמה הפרטית, כיוונו אותנו מלמעלה שזה בית הספר". הבן הגדול של כהן לומד כיום בישיבת צביה באשקלון, במסלול התורני. "הבן שלי נמצא במסלול נועם, מסלול מוגבר ותורני יותר".

לא עשו בעיות בקבלה?

"לבן הבכור שלי עשו מבחני קבלה בישיבה, בחנו את רמת הבקיאות והידע וב"ה הוא עבר את כל המבחנים בהצלחה. הוא בא עם הרצון לבוא ללמוד שם, הוא מאמין, שומר שבת ומתפלל את כל התפילות בשבתות וביום חול. הם לא רצו לחסום אותו וקיבלו אותו".

אבא לא חובש כיפה שמגיע לבקר את הבן במסלול התורני, לא קצת חריג?

"בפעם־פעמיים שהייתי קיבלו אותי בחום. בנוסף לכך, בגלל העשייה הציבורית שלי ממקומות כאלו ואחרים אני לא זר להורים ולצוות, הם מכירים אותי. פרט לכך, בקורונה לא היו הרבה מפגשים, וגם במעט שיש לצערי כמעט לא יכולתי להגיע בגלל העבודה בכנסת".

והילדים לא שואלים שאלות?

"הם שואלים שאלות. בעבר הם שאלו למה אני בלי כיפה וציצית ולמה אמא בלי חצאית. הסברתי להם שאני לא זכיתי לגדול בבית דתי תורני, אבל אני לגמרי מאמין שזו הדרך. ברגע ששומרים שבת והולכים לבית הכנסת ולתפילות הם מבינים שיש לנו את החיבור. אני מאוד משתדל לקרוא ספרים, ללמוד חברותא בגמרא, לשמוע שיעורי תורה של הרב שמואל אליהו. להיות בדרך של הציונות הדתית ולהכניס את הספרים לתוך הבית ממש. להראות לילדים שאני מחובר לדרך. אבל במראה החיצוני אני לא שם, אין לי כיפה וציצית, עדיין לא. לא זכיתי להיות בישיבה תיכונית או בחינוך דתי כזה או אחר, אין לי את הבסיס והיסודות לצערי. זה יותר קשה לי, אולי אני עושה לעצמי הנחות, אבל אצלי זה יותר מורכב. הם מבינים שאנחנו לא גדלנו בבית תורני ולנו יותר קשה בגיל ארבעים לקחת על עצמנו את השינוי. אולי גם זה יקרה".

למרות הפערים, כהן מקפיד להעניק לילדיו חינוך ציוני דתי לאורך כל השנה, הן בתוכן שמשודר לילדים בבית והן בטיולים ברחבי הארץ. "אני חיברתי אותם לציונות הדתית, כולל טיולים לשומרון, בנימין וגוש עציון, אני מנסה לחבר אותם לאהבת הארץ. לילדים שלי זה ברור מאליו שהם יהיו בציונות הדתית, לי זה גם ברור, ולשמחתי הם מבינים ומתחברים. ולא רק הם מתחברים. בזכות העובדה שהילדים הולכים במסלולים הללו הם ממשיכים לחזק אותי".

בשיחות שקיימנו עם הורים מסורתיים, מתברר שבמידה לא מבוטלת הם רוצים להעניק לילדים את מה שחסר אצלם, כעין פיצוי על מה שהם לא זכו בו. "למרות שאני למדתי בבית ספר חילוני, כיום אנחנו בית מסורתי ואני רוצה לשלוח את הילדים שלי לבית ספר דתי שעוזר לנו להקנות לילדים ערכים, חינוך טוב וקשר לדת. שלא ישכחו מה זה שבת וחגים, לא כמו הילדים המסוממים בחוץ שחושבים רק על הנאות", אומרת ספיר (שם בדוי), אמא לתלמידים בבית הספר מדעים ויהדות באור יהודה. "נכון שבשליחה לחינוך דתי יש מינוסים ויש פלוסים. לפעמים יש קונפליקטים: אמא, למה את מדליקה אור בשבת? אסור! ואז אני מסבירה שאנחנו באנו מעולם אחר, ולאט לאט זה משתלב להם בחיים איכשהו. אבל למרות הקונפליקט, השליחה לחינוך דתי היא 90 אחוזים פלוסים, ומבחינתנו שולחים רק לחינוך דתי. יש לנו שלושה ילדים כיום בבית הספר וילדה אחת בגן דתי".

ספיר מספרת כיצד בזכות החיבור ליהדות בבית הספר היא מתחזקת בעצמה בהתקרבות ליהדות. "המורות מקבלות אותנו איך שאנחנו בחום, מבינות אותנו ולא כופות עלינו את הדת בגלל שאנחנו עם מכנסיים ומבקשות שנחזור בתשובה. הן בסך הכול באות לחנך את הילדים, אבל כשהן מנסות לחזק את הילדים בפרשת שבוע גם אנחנו מתחזקים. אנחנו עושים שיעורי בית עם הילדים ובזכותם לומדים מהי שמיטה ועוד הרבה מצוות ודברים ביהדות. הרבה דברים למדתי בזכות שיעורי הבית הללו. יש אצלנו בבית דבר תורה על פרשת שבוע כל שבוע. כל ילד מספר מה למד בפרשת השבוע, ומתברר שבכל כיתה מספרים את אותה פרשת שבוע אבל מזווית שונה. הילדה בת ה־12 מביאה הסתכלות מיוחדת, והילד בכיתה א' והילדה בכיתה ב' מביאים זאת בצורה שונה, כל ילד איך שהוא מקבל את הפרשה. אני בעצמי לא ידעתי מה זה הפרשות הללו כי למדתי בבית ספר חילוני. דווקא במשפחה בעלי, ששם הם קרובים יותר לדת, ידעו. אבל בעלי שהיה במוסד דתי עבר למוסד חילוני כי קיבל יחס לא טוב כעולה חדש אז אמא שלו העבירה אותו ממוסד למוסד, והיום הוא שולח למוסד דתי".

הבוגרים הקימו בית כנסת בתיכון החילוני

ומה אומרים בבית הספר מדעים ויהדות באור יהודה על הורים כמו ספיר? "למעשה זה דבר ניסי, כי כשמשפחה שלא שומרת תורה ומצוות רואה אנשי חינוך דתיים, לכאורה היא שואלת את עצמה: איך אנחנו בבית נוהגים ככה ואילו הילדים שלנו ילמדו אצל אנשים שילמדו אחרת? אבל להפך, אנחנו רואים שהם שולחים כי רוצים שהם יספגו את הערכים שהמחנכים הדתיים נותנים. הם רוצים שהילדים שלהם יכירו את היהדות, חשוב להורים שהילדים לא יגדלו בורים, שידעו מה זה תפילה, ברכות, חגים ופרשת השבוע. שידעו מה זה גמרא ותורה", אומר הרב יצחק גוטליב, מנהל בית ספר מדעים ויהדות באור יהודה. "בית הספר שלנו מתאים לכל ילד בישראל שמקבל את הכללים של בית הספר מבחינת הלבוש, ערכים והתנהגות. אומנם לחרדים זה לא יתאים, אבל יש פה מקום למסורתיים יותר ומסורתיים פחות, דתיים יותר ודתיים פחות. יש תלמידים מכל הסוגים, כולם סופגים את אותם ערכים ותכני לימוד, ולשמחתנו אין קונפליקטים".

לא רק שאין קונפליקטים אלא הילדים גם חוזרים עם סיפורים מיוחדים בעקבות החינוך שהם מקבלים בבית הספר. "לפני כשבועיים ילדה בכיתה ה' סיפרה למורה שההורים שלה נסעו לחברים בירושלים, ובגלל שהיא שמעה על הערך של השבת היא החליטה להישאר אצל השכנים כל השבת. ההורים שלה מצידם קיבלו את הרצון שלה, והיא מצידה שמחה עד מאוד וסיפרה ביום ראשון למורה את הסיפור. אגב, לא מדובר בהתנהלות חריגה של ההורים. ברוב המקרים מדובר בהורים שזורמים עם הרצון של הילדים שלהם, כי הם שולחים אותם במודע למקום שמחנכים בו לשמירת תורה ומצוות".

הרב גוטליב כלל לא תכנן להקים בית ספר בקונספט הקיים. הוא עסק בפעילות קירוב ב'לב לאחים' בשכונת נווה סביון באור יהודה, ולאט לאט ראה שבמקום צריכים חיזוק בהקמת גנים. הרב גוטליב הקים גן ועוד גן, עד שלבסוף הקים גם את בית הספר, שמונה כ־250 תלמידים ומהווה מוקד משיכה לתלמידים ממשפחות דתיות ושאינן דתיות. "אנחנו משתדלים שתהיה בבית הספר האווירה הנכונה והערכית של שמירת מצוות, שכל אחד יוכל להתחבר. אבל מי שרוצה רק משפחות דתיות ושהאימהות שיבואו בשערי בית הספר יבואו רק בצניעות, כנראה צריך לשלוח לבית ספר דתי אחר. אצלנו יש מכל הסוגים. יחד עם זאת, התכנים בגמרא והתפילה הם באותה רמה כמו במקומות אחרים".

הרב גוטליב מציין כי גם בקרב בוגרים שבהמשך הדרך הלכו למוסדות חילוניים ניטעו השורשים של אהבת תורה. "גם אם התלמיד לא ממשיך במקום דתי יש לו שורשים לכל החיים. הגרסא דינקותא מוטמעת אצלו. יש לי סיפורים למכביר על בוגרים שלנו שאפילו שהלכו לתיכונים חילוניים בתל אביב כמו הולץ והקימו שם בית כנסת והם החזנים והגבאים. או שדאגו שתהיה כשרות במזנון בבית הספר, למרות שהם באים מבתים לא דתיים. זה רק מראה שהם סופגים את מה שלמדו אצלנו ומיישמים את זה בחיים שלהם".

כמו ספיר, גם הרב גוטליב רואה בעיניו כיצד הילדים בתורתם מחזקים את ההורים. "יש סיפורים רבים על 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם', שהילדים השפיעו על ההורים. לילדים הללו יש אור מיוחד. ההורים אומרים לי: למדנו דברים שלא ידענו. בשבת הילד אומר דבר תורה להורים שחלקם מעולם לא פתחו ספר עם פירושים, והדבר משפיע עליהם. אני מקבל מהם פתקים כמה נהנו, זה משפיע על הבית השפעות מאוד חזקות. יש אנשים שמפחדים כי זה שונה מהבית, יש הרבה שחוששים ולא שולחים בגלל זה. אבל אלה ששולחים רואים שלא קרה שום דבר, הילד נשאר ילד, הבית נשאר בית. לא רק שלא יכבד את אבא שלו פחות, אדרבה, כעת הוא מגיע עם ערך של כיבוד אב ואם וכיבוד אנשים מבוגרים. ההורים מבינים שהם לא כמו המורה של הילד בבית הספר שמגיעה מבני ברק, אבל הם מלאים סיפוק מהמהלך שעשו".

ההפרדה בין החינוך הדתי לחינוך הממלכתי, שבו לומדים המסורתיים ברובם, השתרשה כבר בימי בן גוריון, והיו לכך סיבות פוליטיות. "כשהמדינה קמה היה זרם חינוך ממלכתי, ובן גוריון רצה לעשות הפרדה בין הממלכתי לממלכתי־דתי, כי הוא היה בעד חילון ולא רצה שהילדים ייחשפו לתכנים דתיים. הדבר הוריד בממלכתי לא רק שעות תורניות אלא גם מפגשים עם דתיים, והוסיף לממלכתי־דתי שעות תורניות", מספרת שלומית גולדין־הלוי. "השאלה כיום אם אנחנו מפחדים ממפגש עם ילדים לא דתיים או שאנחנו מוכנים לאמץ אותם אל חיקנו למרות שנפגוש הורים שלא נראים לרוחנו. ילד שהולך לבית ספר ברור שהוא מחויב לכללי בית הספר, אבל האם אנחנו דורשים אותם גם מההורים שלו, והאם זה לגיטימי לדרוש מההורים שלו? או שאנחנו רוצים לקרב על אף שאנחנו יודעים שיש לזה מחיר?"

גולדין־הלוי מבקשת להביא הוכחה מתמונת המצב במדינות אחרות, שם יש בתי ספר כלליים ובתי ספר יהודיים. "את היהודים לא מפרידים, כי בית ספר יהודי הוא בית ספר יהודי. בעיר שבה גדלתי היו ארבעה בתי ספר ממלכתיים־דתיים. שניים מהם הפכו לתורניים לאומיים, בית ספר ממלכתי־דתי אחד עומד להיסגר ועוד אחד הפך לבית ספר לדתיים־חילונים. כך נוצר מצב שילדים מבתים מסורתיים שרוצים חינוך דתי, וכנראה לא ישלחו לחינוך היותר תורני, מה הם יעשו? ישלחו לבית ספר דתי־חילוני? הציבור המסורתי זקוק למענה אמיתי".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו