אם היו שואלים אתכם מי כתב את השורות הבאות: "עולם מלא לפנינו, מרחבים, מרחקים, מעמקים, חיים, אור לאין תכלית ואין חקר; טבול, בן-אדם, בתוך מעמקי הים הגדול הזה, פתח כל חדרי לבך וכל בתי נפשך לזרם החיים והאור – חיה!" סביר אולי להניח שחלק מכם היה מעלה את שמו של הרב קוק כאפשרות סבירה. אלא שאת הדברים הללו כתב מישהו אחר שעלה ארצה כחודשיים לפני הרב קוק, בשנת תרס"ד (1904). מנחשים? רמז: מתחיל בא...
טוב, אז למי שניחש כבר בעצמו, בשבוע הבא, כ"ד בשבט ימלאו מאה שנים לפטירתו של אהרן דוד גורדון (נולד בשנת תרט"ז -1856 נפטר ב- תרפ"ב – 1922). הוגה ציוני חשוב שראה בעבודת האדמה בארץ ישראל הרבה יותר מצורך קיומי חקלאי.
עד עלייתו ארצה מרוסיה מעולם לא עבד עבודה גופנית, גם מבנהו הגופני, חינוכו והרגליו לא הכשירו אותו לחיי עבודה ולתנאי החיים של פועל. ואולם, כאן צמחה מתוך עומק נשמתו ההכרה שעבודת האדמה איננה עוד פרט, חשוב ככל שיהיה, אלא עיקר ייעודו של האדם בעולם. העבודה, כך סבר טובה לנשמה ולגוף כאחד. קושי העבודה והעול שבה נבע לדבריו רק מהרגלים לקויים של דורות רבים ועל כל אלה אפשר להתגבר.
על אף הדמיון הרב שהיה בין דברי הרב קוק לדבריו של גורדון בתחומים שונים, ככל היודע לנו, הם לא נפגשו מעולם פנים בפנים. במסע המושבות שהתקיים בחורף תרע"ד (1913), הגיע הרב לדגניה, מקום מושבו של גורדון, אך הוא לא נמצא שם. השמועות מספרות שהוא היה עסוק באותה עת בעבודה קשה באחת החלקות הרחוקות ולא ניתן היה לקרוא לו בהתרעה כה קצרה. (הרב קוק, רוזנק עמ' 118-119).
מהכרה לחוויה
גורדון שאב את השראתו ממקורות התורה ופנימיותה והוסיף עליה מנפשו העשירה ומהידע הכללי שרכש בכוחות עצמו, נגע בשורשים העמוקים של נפש האדם והעולם. לא היה כמוהו שהיטיב לחזות את הדלות שעשויה להיות מנת חלקו של האדם שיתנתק מעושר הווית החיים המקיפה את הכל. 'הוויה' ו'חיים', שתי מילים אלה הפכו בפיו למילה חדשה שמעטים כיום יודעים שהם חבים אותה לגורדון – 'חוויה' (חיבור של הוויה ושל חיים). ומהי אותה חוויה? איזו איכות ראה בה?
האדם לדבריו מצטיין ביכולת ההכרה והמודעות שלו. אלא שההכרה הזאת, מפרידה את האדם מהוויית העולם הכללית ויוצרת בינו לבינה ניכור. הצד המודע של האדם דומה לדבריו לשלהבת מאירה, אך הצדדים הבלתי מודעים, החווייתיים דומים לאור לא ממוקד או לשמן שמזין את אותה השלהבת. רק בשילוב שני הצדדים הללו מוצא האדם את שלמותו – ההכרה השכלית, ולצידה – החוויה – ההכרה הלא שכלית, הכרה על ידי חיים, על ידי הזדהות וחיבור עמוק ולא על ידי צפייה מהצד וחקירה.
אולי אפשר בקצרה לנסח זאת כך – ההכרה יודעת בעיקר 'לדבר על' ואילו החוויה יודעת 'לחיות את'. ורק שתיהן יחד עושות את האדם למי שהוא. את חזון האדם השלם הזה כינה גורדון בשם "עם-אדם". עם המחובר בכל הווייתו אל הטבע וממילא חי את החיים בשלמותם.
יהודי או אדם?
נדמה לי שכיום, בתוך אווירת ה'סטארט-אפ ניישן' הכללית, לצד רוח הגלובליזם ופיתוחי הטכנולוגיה שנעשים יותר ויותר מדהימים ודמיוניים, אנו מאבדים משהו מחוויית החיים הפשוטה והעמוקה הזאת, אליה ערג גורדון כל חייו ואליה השתוקק. ולא מקרי הוא אפוא שההיפר-טכנולוגיות שמציפה אותנו מכל עבר, צועדת יד ביד עם טשטוש זהות עצמית ולאומית. הרי הטכנולוגיה מקיפה את הכל ואיננה קשורה למקום או עם מסוימים.
לכן בדיוק, כשם שחתר גורדון לחוויית החיים המלאה, הטבעית והעשירה, באותה עוצמה חתר גם להעמקת הזהות הלאומית והיהודית, וכך כתב: "מה נשאר לו לאדם או לעם המכחש בעצמו, ומבטל עצמותו? או האמנם יכול אדם לטשטש בנשמתו את עצמותו הלאומית, מבלי לטשטש באותה המידה את היסוד היותר חשוב בעצמותו האישית? איני יודע ואיני יכול לצייר לעצמי ירידה עמוקה מזו, ריקניות מוחלטת מזו של אדם ועם המכחש בעצמו, מבטל את עצמותו, איך שהיא עצמותו..."
ובמיקוד על הזהות היהודית: "אין היהודי יכול להיות אדם בשלמותו מבלי היות יהודי בשלמות. טועה המתבולל בחשבו, כי במידה שהוא פחות יהודי הוא יותר אדם. הדבר ממש ההיפך: הוא פחות אדם ובאותה מידה פחות יהודי". בדבריו הביע מחאה על ההסתמכות וההישענות על זרים, חסדם ותרבותם: "אנחנו מעמידים את הכל על העם. לא בכוחות מבחוץ ולא בחסדם של אחרים ניוושע".
בתקופה בה המובנים מאליהם מתערערים, ראוי לשוב אל היסודות האיתנים אותם האיר גורדון בדבריו: טבע. עם. אדם. מאה שנה חלפו מאז והצורך לשוב אל היסודות הללו, רק התעצם.