פרשת משפטים רצופת ציווים שעוסקים בדינמיקת היחסים שבין אדם לחברו במטרה להגיע לחברה בריאה ותקינה.
יש לנו ציווים רבים על הגר, היתום והאלמנה; החוליות החלשות בחברה, שלרוב בעלות מעמד סוציואקונומי נמוך.
מה עושה הפרט כדי להעניק להם תנאי קיום מינימליים? ובכלל, מה החברה עושה למענם? שהרי לא בטוח שמתייחסים אליהם כראוי, ולכן הם זוכים ליחסו מיוחד מצד הקב"ה.
״וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים": כל אלמנה ויתום לא תענון: אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע את צעקתו". האם מותר לענות, להונות וללחוץ כל אדם, או שמא מותר לנהוג כך רק גלפי גר יתום ואלמנה ? התורה אוסרת לענות כל אדם, אך שמה דגש על אלה שקל להיטפל אליהם ואין מי שידאג להם ולזכויותיהם.
אותם שקופים חסרי גב פוליטי, שאין מאחוריהם קרנות נדיבות מחו״ל שיממנו את המאבק לשמירת זכויותיהם. התורה מצווה להקנות להם יחס ותשומת לב מיוחדים. אם "ענה תענה" - אצל המוחלשים הללו כל עינוי רגיל נחשב ככפול כי הוא סבור שאם היו מאחוריו הורים, תומכים, שועים ושרים, אף אחד לא נטפל אליהם. זהו העינוי הישיר, אבל גם העינוי הנפשי הפנימי שנובע ממנו. לכן: אם ״צעוק יצעק״- כלומר זעקתנו כפולה, מהדהדת ומרעישה עולמות ולכן היא נשמעת אצל אלוקים.
פעמיים צעקה: צעוק יצעק! אז ה׳ ״שמוע ישמע״ - ישמע כפול ויעניש כפול ומידה כנגד מידה: ״....והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים״. הרי כולכם הייתם גרים במצרים, הרגשתם על בשרכם את תחושת העזיבות והגלמודות, ולכן חשוב שתמיד תזכרו זאת לפני שאתם עושים עוולה למוחלשים אלו.
ההתייחסות הפרקטית שנובעת מעיקרון זה באה לידי ביטוי גם בציווים אחרים. כגון: כשאתה מלווה כסף למישהו זכותך לקחת משכון כדי להבטיח את החוב. עם זאת, התורה מצווה כי במידה והלווה הוא עני, עליך לנקוט משנה זהירות ותיזהר מלהתנהג אליו כנושה. פעמים רבות ההלוואה וגם המשכון הם צורכו הבסיסי ממש כמו בגד לילה: ״כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו. במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי!״.
כן. הבנקים ואותם אילי ההון, אלו שרכוש הרבים נמצא בבעלותם- אם בפנסיות, אם ברכוש הציבורי שלכאורה כולנו אמורים להיות שותפים בו - בניגוד לאזרח הפשוט שיזכה לאיומי עיקול מהבנק, הם יזכו ב״תספורות״ של מילארדי שקלים על חשבוננו. כן, מן הראוי להפגין קצת אמפתיה ולא להעיף מן הבית את הגר ,האלמנה, היתום או העני שבקושי חיים ממשכורת מינימום. במיוחד לאור העובדה שבעבר הרחוק גם אתה העשיר היית גר במצריים. הזיכרון הלאומי המשותף שריר וקיים, אז היזהר מלרדות בהם.
ומה מקומה של החברה? כמעט כל הפסוקים שהוזכרו לעיל דיברו בלשון יחיד: ענה תענה, תלוה, חבול תחבול ועוד. אבל: ״כל אלמנה וגר לא תענון״. כאן פונה התורה אל החברה, אל הכלל: אל תנצלו את חולשותיהם של אלו לרעה ותגרמו להם לחוש את סבלת ונחיתותם בחברה. עניין זה הפך לסמל של חברה מושחתת : ״יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם״.
אומר הנביא ישעיה בהוכיחו את בני דורו שכאשר אדם מתרכז עוסק בטיפוח האגו ובטובתו האישית, הרגש שלו כלפי הזולת מתקהה. גם כשהחברה עסוקה בעצמה היא מאבדת את חוש השמיעה והרגישות החברתית, ואז ממילא אין נקיפות מצפון ותחושות אשם ומכאן קצרה הדרך להתעלמות מצרכי החלש. התיקון לא יתבצע על ידי חוקים יבשים, אלא על ידי חינוך: הצבת תמרורים המעוגנים בזיכרון הלאומי: לזכור תמיד את חוויית העבדות במצרים, את תחושת ההשפלה, התלות והמשועבדות המוחלטת לאדונך. אם כל אלה יהיו לנגד עינינו תמיד, אזי יש סיכוי שנתנהג אחרת.
פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה