1. "טועה העולם לחשוב", אמר ההיסטוריון והדיפלומט ד"ר אליהו בן אלישר ז"ל, בהרצאה בפני סטודנטים באוניברסיטת חיפה, "שוועידת ואנזה, החתומה על תכנית השטנים המצמררת ושמה 'הפתרון הסופי', היא-היא אבי אבות רעיון העיוועים הנאצי לחיסולו הפיזי של העם היהודי".
חודש ינואר ייזכר בתולדות עם ישראל כמועד שבו התכנסה ועידת ואנזה, בדיוק לפני 80 שנה, בתוך וילה פסטורלית בפרבר הברלינאי הירוק ואנזה, והחליטה בקור רוח מצמרר על 'הפתרון הסופי'. אגב, שלוש שנים אחרי, בינואר 1945, שיחרר הצבא האדום את אושוויץ (27.1.45, כלומר היום לפני 77 שנה), ועל כן הוכרז יום זה ליום השואה הבינ"ל ויום הניצחון על הנאצים (אף שכניעת גרמניה הוגשה למעצמות ב-7.5.45).
הוועידה המתועבת נמשכה שעות ספורות בלבד, בצהרי ה-20 בינואר 1942. לאחר סעודת צהריים דשנה ולגימת יין משובח, החלו הדיונים שבמהלכם אישרו 14 הבכירים הנאצים את המשימה שנועדה לרצות את הצורר היטלר ימ"ש: לפתוח מיד במסע השמדה רצחני, לחיסול פיזי של כל יהדות אירופה, אשר מנתה 11 מיליון יהודים, על פי רשימה מפורטת שהכין לקראת הדיון הזה רב הטבחים אדולף אייכמן. מאותו רגע הפך הדם היהודי הפקר מוחלט למלתעות החיה הנאצית. העולם הנאור – מיותר אפילו לומר זאת – עמד מנגד, התעטף באדישות, אולי אף מחא כפיים בסתר לבו.
2. בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת הייתי סטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה. באחד מאולמות המגדל הנשקף לעבר מפרץ חיפה התכנסו יום אחד מאות מרצים וסטודנטים, כדי להאזין להרצאת אורח מפי ההיסטוריון, הח"כ לשעבר (ליכוד) והדיפלומט לשעבר (שגריר ישראל בוושינגטון, קהיר ופריס), ד"ר אליהו בן אלישר. נושא ההרצאה היה זר ומוזר: 'העולם טועה: זה לא ואנזה, זה סֶנְט לואיס'. כך בדיוק.
ואנזה? מה לא ואנזה? ולמה לא ואנזה? ומי זה בכלל מיסטר סֶנְט לואיס הזה?
הכול נשמע תמוה, עד שד"ר בן אלישר ניגש אל המיקרופון ופתח: "טועה העולם לחשוב". למרות השנים שחלפו מאז אני זוכר את הפתיחה המפתיעה הזו, שנועדה לשכנע כי רק טעות בינלאומית רווחת, מייחסת בשגגה לוועידת ואנזה את הולדת מזימת האוון ושמה 'הפתרון הסופי'.
3. התיזה של ד"ר בן אלישר, היתה פשוטה ואפילו הגיונית. טענתו המרכזית הייתה, שלא ועידת ואנזה חוללה את השואה; היא רק הייתה תחנה אחרונה בדרך אל יישום 'הפתרון הסופי'. את הדרך לנוראה בשואות העם היהודי (שאתמול, יום ה', ציין העולם את זכרה) הבקיעה ספינת נוסעים גרמנית תמימה, ושמה סנט לואיס. הייתה זו ספינת תענוגות, של חברת הספנות הגרמנית המבורג-ארה"ב, ששירתה בקו הטראנס אטלנטי.
התיזה, הדי מזעזעת, של בן אלישר, הייתה שהנאצים הארורים לא התכוונו מלכתחילה לבצע פתרון סופי, שהוא שם מכובס להשמדה טוטאלית של היהודים. מה שהם בתחילת דרכם רצו, היה 'רק' 'לטהר' את אירופה מן 'הגזע היהודי הנחוּת'. לכן הם סייעו ליהודים להימלט לפלשתינה ולאמריקה (כולל אמל"ט), ולשאר מדינות – ובלבד שיעופו להם מן העיניים ומאירופה כולה.
אבל אז באה סנט לואיס, והוכיחה את המציאות המדאיבה: אף מדינה לא הייתה מוכנה לקלוט את היהודים נרדפי הנאצים. היטלר עצמו התבטא מספר פעמים, על פי מחקרים שחלקם מצוטטים בספר 'סנט לואיס', כי סנט לואיס היא ההוכחה שהעולם כולו מסכים עם טענתו, שהיהודים הם בלתי רצויים, ואין מנוס מ'טיהור' העולם מנוכחותם.
4. למן ליל הבדולח (9.11.38), ניסו הנאצים לעודד, אפילו בכוח, הגירת יהודים מגרמניה. הבינו זאת יהודים רבים, שהצליחו להימלט מציפורי השטן הנאצי, וביניהם 937 בעלי אמצעים, ששכרו את אוניית הפאר סנט לואיס, על מנת לברוח על סיפונה ובתאיה המפוארים, מן התופת אל החופש. היעד הייתה הוואנה בירת קובה, במגמה להמתין שם זמן קצר, עד שממשלת ארה"ב תיענה לבקשותיהם לקבלת ויזת כניסה לעולם החדש. בידיהם היו אמנם אשרות כניסה לקובה, אבל הם לא ידעו ששמונה ימים לפני ההפלגה ביטלה ממשלת קובה בלחץ חוגים לאומניים מקומיים את תוקפן של האשרות הללו.
חוגים ימניים לאומניים בקובה שחששו מפני קליטת הפליטים – העשירים, יש לומר – באי, טרחו לארגן את ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, 40,000 קובאנים, נגד 'הפלישה היהודית'. ברוב קסונופוביה (שנאת זרים) הם טענו, כי היהודים ישתלטו על הכלכלה הקובאנית ועל ופרנסתם של האזרחים.
בסופו של דבר הורה נשיא קובה לאראדו ברו לרב החובל של סנט לואיס להרים עוגן ולהפליג אל לב ים, מחוץ למימיה הטריטוריאליים של קובה. האניה הפליגה לכיוון פלורידה. מסיפונה שיגרו נוסעיה קריאה נואשת לנשיא האמריקני רוזוולט, וביקשו מקלט בארצו. רוזוולט אפילו לא טרח לענות. חסד לאומים חטאת.
5. ברוב ייאושם ביקשו הנוסעים להגיע לקנדה, אך שוב סורבו (וראש ממשלת קנדה לימים, טרודו, טרח להתנצל על כך בפומבי). בהיעדר מוצא נאלצה האוניה לסובב הגה מלא לכיוון ההפוך והפליגה חזרה לאירופה. פרשת הטילטולים מכמירי הלב של הפליטים היהודים, סוקרה אז בהרחבה בפני מיליוני צרכני התקשורת באמריקה ובאירופה, וזו השפיעה על ממשלות בריטניה, בלגיה, צרפת והולנד, לחלוק ביניהן את מרבית הפליטים.
בסופו של דבר ניצלו ממלתעות הנאצים רק הפליטים שהגיעו לאנגליה. אלה שירדו מסנט לואיס בנמלי שלוש מדינות אירופה, שבגבור המלחמה נכבשו בידי הנאצים הארורים, הובלו בסופו של דבר עם שאר אחיהם היהודים המקומיים למשרפות ותאי הגזים של אושוויץ ודומותיה. מן הפח אל הפחת. המעטים ששרדו, הם שהנציחו את סיפורה הלא ייאמן של סנט לואיס, שהמחישה לעיני הנאצים והעולם כולו את תוקפה האוניברסלי של שנאת עשיו ליעקב - שנאת עולם לעם עולם.
(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')