אז איך שנת השמיטה עוברת עליכם? סביר להניח שגם אצלכם היא מהווה לכל היותר מנגינת רקע כמעט בלתי מורגשת.
בואו נאמר שרוב ההורים היו עסוקים השנה יותר בעמידה בתור לבדיקות אנטיגן ופי-סי-אר או בניסיון נואש להעסיק את הילדים בעוד שבוע בידוד בעוד העובדה ששנת השמיטה שברקע לא מאוד שינתה להם. בדברים הבאים ננסה להביט על שנת השמיטה מזווית מעט מהפכנית.
הרברט קלרק הובר היה נשיאה ה-31 של ארצות הברית בין השנים תרפ"ט -תרצ"ג (1929– 1933). בתקופת כהונתו כנשיא תוכניותיו השאפתניות נעצרו בגלל פרוץ השפל הגדול, שהחמיר בכל שנה על אף ההתערבויות הגדולות שביצע בכלכלה. כהונתו של הובר ואופן התמודדותו עם השפל הגדול סימנו נקודת מפנה חשובה בתולדותיה של ארצות הברית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית.
הובר ואמריקה הגיעו למשבר הגדול ערוכים ומוכנים להתמודד עמו באמצעות חשיבה וכלים חדשים. גישת הריסון התקציבי והאי-התערבות — הכלים המרכזיים ששימשו את הממשלים הקודמים — נדחו ככלים שזמנם עבר. במקומם, ניסה הובר ליישם גישה חדשה, לפיה ההיחלצות מן המשבר צריכה לבוא מריסון הפעולה של השוק החופשי, מדיניות אינפלציונית המכוונת לייצוב המחירים והתעסוקה, והגברה של המעורבות של הממשל בחיי החברה והכלכלה (המידע נערך על פי וויקיפדיה).
על מנת לבלום את המשבר הכלכלי בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הכריז הובר בשנת תרפ"א (1931), על "שנת שמיטת חובות". כן, כן. שמעתם נכון! זו הפעם הראשונה בה נעשה ניסיון להגשים את אחד מרעיונות היסוד של השמיטה בתוקף חוק בין-לאומי. רוב מדינות העולם קדמו בברכה את תכנית הובר, שהפיגה את המתיחות הבין-לאומית הקשה ששררה לאחר המלחמה.
כשהנשיא הובר הכריז על שנת שמיטת כספים, הצהיר מקדונלד, ראש השרים הבריטי באותם ימים, לפני וועדת שבע המעצמות שהתקיימה בלונדון בקיץ תרפ"א ש"תכנית הובר" שינתה בשעה קלה את פני כל כדור הארץ. הוא שיבח את צעדו של הובר כ"מפעל בעל אומץ נדיר וחכמה מדינאית יתירה" (חוקת התורה, ד"ר א. יעקובס עמ' 66-67, מהדורה שניה, תשכ"ו). נדמה לי שפרשה שכוחה זאת, יכולה להאיר מחדש את הבשורה הפוטנציאלית של שנת השמיטה.
התוכנית הכלכלית
בפרשת משפטים מופיעה אחת משתי פרשיותיה המרכזיות של שנת השמיטה בתורה. המצווה העיקרית בפרשה זו היא הפקרת היבול: "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" (שמות כג, יא). כלומר, במוקד תיאור השמיטה בפרשה זו נמצאת הדאגה לשכבות החלשות והעניות בחברה. בפרשת בהר לעומת זאת, המוקד הוא היותה של הארץ שייכת לה' – "שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב). לכן, במוקד התיאור של פרשה זו נמצאים איסורי העבודה בקרקע (ראו ראב"ע ויקרא כה, ב ממנו משמע שישנו איסור עבודה בקרקע גם באופן עקיף, על ידי גוי).
הייעוד המרכזי של שנת השמיטה, אפוא, (על כל פנים לפי המתואר בפרשת משפטים), הוא לזכות את מחוסרי הרכוש באחת מזכויות היסוד של האדם – הזכות על תבואת האדמה: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ". אלא שזהו רק צד אחד משחרור העול הכלכלי של השמיטה. מה יעשו אותם מחוסרי רכוש, רק על ידי הבטחת מחייה לאורך שנת השמיטה, אם רובצים עליהם חובות קודמים שחונקים אותם ובעלי חוב נושים בהם?
לשם כך מגיעה שמיטת הכספים ומשלימה את תפקיד השמיטה. בעלי חוב לא יהיו רשאים לתבוע את סילוק חובם בשנה השביעית. כשם שהאדמה תישמט כך ישמטו תביעת החובות: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים טו, ב).
בהכרזה על שמיטת החובות מתבאר ייעוד העל של שנת השבע: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דברים טו, ד). עד סוף שנת השבע מצבם הכלכלי של מחוסרי הרכוש ישתנה לטובה. וכך תיאר זאת ד"ר יעקובס במבט פוליטי היסטורי:
"מעצמות גדולות בעולם שאפו לעושר ולהרחבת שלטונן, אך עם זה הזניחו את המוני העם ודחפו אותם לתהום עניות ודלות. כאויבי נפש עמדו בהן זה נגד זה מעמדות העם. מלחמת המעמדות היתה מקברת תחתיה את המעצמות הללו. לתת לאוכלוסייה גישה אל נכסי הארץ – זה הוא הדרך להבטיח את קיום העם ומדינתו. במדינת ישראל לא יהיה מקום למלחמת מעמדות. שנת השבע תפרק את המחסומים, אשר הרכוש הפרטי ואהבת-עצמם של בעלי הרכוש הקימו בין שכבות העם... במקום המחסומים ההם תפנה שנת השבע... את הדרך להקמת מפעלי אחווה שאורם יאיר את כל ששת השנים שבין שמיטה לשמיטה... אין חוקת התורה מבטלת בגלל מחוסרי הרכוש את עקרון הרכוש הפרטי.
אך בהפסיקה פעם בשבע שנים את סדרם הרגיל של החיים הכלכליים מתקנת היא את אי הצדק של יחס הרכוש הגדל והולך במשך תקופת השמיטה תחת חסות חוקי המדינה" (חוקת התורה עמ' 56-57).
ואיך אמר מי שאמר: "מפעל בעל אומץ נדיר וחכמה מדינאית יתירה". לו יהי!