יהודים ברחבי התפוצות בהלם. למה זה קורה? איך זה יכול להיות? יורקים על ילדים יהודים בפלורידה. חסידים מוטרדים בברוקלין.
צלבי קרס מרוססים על קירות תחנת הרכבת המרכזית בוושינגטון. בתי הקברות היהודיים מחוללים בצרפת. אוטובוסים יהודים נסקלים באבנים באנגליה.
בכל יום, בכל העולם, ניתנת תצוגה גלויה לשנאת היהודים. בדומה ליהודי שושן שנכנסו להלם על גזירת המן, גם יהודי התפוצות בהלם. הם במבוכה. מה השתנה, הם שאלים?
שום דבר לא השתנה. זו אותה שנאת יהודים של פעם. במשך כמה עשורים לאחר השואה הוריד ה' את רמת האנטישמיות הנצחית כדי לתת לילדיו זמן להתאושש ולקדם את בנייתה של מדינת ישראל. אבל עתה חלפה זמן ההפוגה, מדינת ישראל היא מדינה גדולה וחזקה, והשם החליט שהקבוץ גלויות חייב להימשך. זה פשוט כמו שזה. השם שחרר את הגל הנוכחי של שנאת היהודים, ומאפשר לארס המוכר לצאת מהשק. קריאות היסטריות לחנך את ההמונים הברבריים לא יעזרו. פנייה לממשלות גויים לא תבלום את הזרם.
ממש כמו המשל, שכאשר כלב נפגע מהמקל, הכלב נושך את המקל, מתוך אמונה שהמקל עצמו נותן את המכות. כמו בכל שאר האירועים בעולם, השם הוא הבעל הבית. הוא זה שאוחז במקל האנטישמיות. בגלויות המאוד נוחים שלנו בארצות הנכר, כששכחנו את תוצאות השואה, והתאהבנו באמריקה, בריטניה וצרפת, השם החליט להזכיר לנו שאנחנו לא שייכים לארצות זרות. שוב, הוא מלמד אותנו שהגיע הזמן לחזור הביתה לארץ היחידה המיוחדת שלנו.
לפני זמן לא רב השמיע הרב קוק אזהרה מפחידה במהלך דרשת ראש השנה בבית הכנסת 'החורבה' בירושלים. אם יהודי אירופה לא ישמעו את שופר הגאולה בעצמם, אז, הוא אמר, 'ההיטלרים' בעולם יתקעו בשופר טמא באזניהם ויכריחו אותם לשמוע. אותו שופר טמא תוקע היום כדי להעיר את היהודים שהתאהבו בגלות, ומפציר בהם לחזור הביתה.
נכון, בישראל יש גם מקלות שפוגעים בנו, אבל כאן, במולדת שלנו, ה' נתן לנו את המקל החזק של צה"ל להכות בחזרה במי שקמים עלינו לרעה. המסר של העלייה באנטישמיות ברור. על יהודי התפוצות להתעורר מתרדמתם העיוורת, ועל מדינת ישראל מוטל ליזום תוכנית חירום ענקית של עלייה כדי לספק את כל התשתית והאמצעים הדרושים כדי להביא אותה לפועל - עכשיו!