התחושה הכללית של הציבור היא שממשלת האחדות מנהלת את המדינה בהתנהלות לא מסודרת, לא רצינית ומקצועית, לא הרמונית, חסרת כיוון ומדיניות. שלא לדבר על חזון או אמונה.
ההלתכדות הכי חזקה שלה היא ההישרדות העצמית רק כשנתניהו משמיע קול, ולרוב הוא דומם, היא מפליאה בתגובה מתחכמת ומתריסה. התחושה היא כמו של מועצת התלמידים שקבלה לשנה לנהל את ביה"ס במסגרת שנת התלמיד. יאללה בלגן. הבלגן של הקורונה מסייע באווירת עונת המעבר הממושכת, עד שהחיים של המדינה יחזרו לסידרם, ועד אז המועצה תנהל את החיים.
למרבה הפלא על גבול הנס, המדינה מתנהלת איכשהו, והכוחות החיים והיצירתיים של החברה הישראלית ממשיכים בפעולתם. ערימת הבעיות, הפנימיות והחיצוניות מקבלת במקרה הטוב מענה ראשוני מיידי, ללא טיפולי שורש וכיוון ברור. בממשלה כל שר מלך בממלכתו, ומושך ככל יכולתו לכיוון האג'נדה המפלגתית והאישית שלו.
בנט משמש כסוג של פרוייקטור, מתאם ומנווט ללא סמכות של ממש וללא שיעור קומה הדרוש למנהיג. אין מבוגר אחראי, והתלמידים מנסים לשדר מסרים מרגיעים שהכל בסדר, בשליטה ואין צורך בהנהלה בוגרת יותר. הרושם הוא שהם נהנים מעמדות הכוח שקבלו, ומנסים למצות את הנאות השלטון.
שרשרת הראיונות של בנט וליברמן מנסה לשמר ולהצדיק את פעולות הממשלה ולהפגין יכולת שליטה על המצב, בבחינת אנחנו על המפה ויש לנו היכולת לשרוד עד מועד חילופי ראש הממשלה, ואפילו עד תום הקדנציה. במקביל נתניהו נראה כמו צל של עצמו,נטול אנרגיה וחיוניות שאיפיינה אותו, ומשמש בקושי משענת קנה רצוץ לימין המנסה לחזור לשלטון.
לא נראה שחזרה מיידית שלו תיתכן בקונסטלציה הנוכחית, ואולי רק בעתיד הרחוק יותר תתאפשר חזרתו. ניתן לקוות שהתהליכים שהחלו בהקמת הממשלה הנוכחית יתססו ויבשילו, ובהזדמנות הקרובה תנסה לקום ממשלת ימין אחרת שלא בראשותו. חבל שמנדנבליט סגר את כהונתו בהסדרי טיעון מהירים ונוחים רק לדרעי וליצמן, ואישור מתווה אביתר, ורק המוקש הציבורי העיקרי של הסכם טיעון לנתניהו נדחה בינתיים.
אולי הוא יתאפשר עם החלפתו של מנדנבליט, למרות שגדעון סער מוצא את עיקר עיסוקו הציבורי בסנדול וחיסול סופי של נתניהו. על תקן המחסל והנוקם בנתניהו הוא שוכח את משימתו להגיע למעמד של יורש פוטנציאלי, וממשיך להדחק לשולי התודעה הציבורית כפוליטיקאי תימהוני ומנותק. תהליך זה הגיע לשיאו במינוי יועצת משפטית חדשה שאיננה מוכרת דייה לציבור, ודחיקת רז ניזרי היותר מתאים ובשל רק בגלל האפשרות הפוטנציאלית שישיג הסכם טיעון לנתניהו.
מועצת התלמידים בראשות בנט חושפת נבחרת לא בשלה לשלטון. בנט סובל לא רק מגיל וחוסר נסיון מספיק, כמו נתניהו בקדנציה הראשונה שלו, אלא הולך ונחשף העדר שיעור קומה המספיק שיאפשר לו לצאת מגדר המנכ"ל, או פרוייקטור או ראש וועד. ללפיד יש מיגבלה אינטלקטואלית שלא מאפשרת לו להיות אפילו ראש ממשלה חלופי, שלא לדבר על בעייה אידאולוגית וערכית מהותית ובסיסית. ללא קשר לימין, שמאל או מרכז. הוא נשאר ברמה של חברהמן האהוד על רבים, מנסה לייצג סוג של "נורמליות", שהיא בעצם בינוניות, ומקבל מבנט את המחמאה שהוא "מאנטש".
נחמד אך לא מספיק לראשות ממשלה. דווקא ליברמן, המנוסה שבחבורה, מתגלה כסוג של "מבוגר אחראי", אלא שאופיו גס הרוח, יחסו לחרדים ולבני אדם בכלל, ואטימות לבו לחלשים לא חוצים את קו הגבול הנדרש להנהגה של ממש. סאת הבעיות המצטברת מנוכחותם של אנשי השמאל רבים מדי ולרוב מיותרים מדי בממשלה הולכת ומתמלאת, שלא לדבר על עבאס. לזכותו של בנט שהוא מנסה ולרוב מצליח למזער את הנזק, אך ישנם נזקים הולכים ומצטברים.
מצב זה מחייב פעולה אופוזיציונרית זריזה ומהירת מחשבה, שלא תקועה בסגנון המיושן של נתניהו ולהקת הליווי שלו.לכן הגיעה השעה לזרז את קיצה של הממשלה הנוכחית ולהעמיד אלטרנטיבה ראויה. מישהו או משהו חייב להתעורר ולסייע בתהליך של חזרת המדינה לשלטון קצת יותר אחראי ובוגר. רצוי עד פסח, ואם לא עד הקיץ.
הכותב: ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני