אנו מתחילים את פרשיות המשכן וכליו, העבודה והקורבנות מעתה ועד סוף ספר ויקרא. השאלה המרכזית שתעסיק אותנו היא כיצד ניתן להסביר את עניין המשכן: הצמצום לכאורה של כבוד ה׳ והשראתו בעצים ואבנים, כסף וזהב?
כיצד זה מתיישב עם כעסו של ה' על חטא העגל והתנהלותם הבזויה של בני ישראל שהיו שקועים עד צווארם במט׳ שערי טומאה של עבודה זרה? גם משה רבנו נרתע למשמע הציווי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הוא תמה על בקשת ה׳ להשכין שכינתו בארון, שולחן, מנורה ומזבח. כאן נוצרה הסתירה, לכאורה, בין החינוך והאמונה באל אחד, רוחני, אין סופי, שאינו נתפס במונחים של זמן מרחב ומקום לבין צצמומו החומרי בתוך משכן.
אלוקים מתנגד לרעיון למשכן ארצי, אבל בני ישראל דרשו זאת במפגיע: ״מלכי הגויים יש להם אוהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת ותכסיסי מלוכה, ואתה מלכנו לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה? אמר להם: אותם בשר ודם צריכים לזה, אני איני זקוק לזה. המבקשני ימצא אותי בליבו.
האלוקים אינו זקוק למשכן, אלא האדם. המשכן מהווה פשרה בין האמת המוחלטת, המופשטת והרוחנית לבין טבעו המוגבל של האדם. אידיאלים מופשטים לא מספקים את העם שזקוק לאלמנט המוחשי, והמשכן מהווה עבורם תחליף לעגל, ויסייע בידם להתמודד עם הכוחות המנוגדים בליבם, אבל הקשר בינם לקב"ה צריך להתבצע על פי הדרך שהוא מצווה אותם; יציאה מגבולות העשייה האנושית לסוג של בריאה. בתבניות האש שה׳ הראה לו בהר משתקף כל היקום כולו: הרבגוניות שבו, הנגלה והנסתר, הרוחני והחומרי, וכך נוצר הקשר בין יקום, משכן ואדם. הקב"ה ברא את העולם לתכלית מסוימת ושיכן בה את האדם שבונה לפי תבנית ותוכנית את המשכן, כדי להשכין את השכינה והקדושה בעולם. אין קדושה בעצמים, אלא במשמעות ובתוכן שאנו יוצקים לתוכם, כך גם לגבי ארון המשכן, אין ערך אלא לתוכן: המילים שבלוחות.
ארבעת הכלים המרכזיים במשכן: ארון, שולחן, מנורה ומזבח המקבילים לבית היהודי, שצריך להיבנות על יסודות אלו: לפני שנכנסים לבית במטרה לבנות חיים וזוגיות, צריך לוודא שהבית מקום מושך ושמח, שתמיד נעים וטוב לחזור אליו. הבית הוא העוגן של המשפחה, הוא צריך להיות ״ארון״- תורה, רוחניות וערכים. על הארון יש כרובים: מסמל את הקרבה בני הזוג. כפורת: מכפרים וסולחים זה לזה. המנורה- מסמלת את השילוב בין דורות, בין אבות לבנים, בין ישן לחדש. השולחן הוא סמל העשירות והפרנסה. צריך לדעת היכן להציבו, כיצד לנצל את החומריות שלו, אך בעיקר לדאוג לשמור על ״טהרת השולחן״.
המזבח, סמל הבעירה והשלהבת מזכיר לנו שתמיד צריך לשמור על הגחלת בבית; זו התחזוקה המתמדת הנדרשת בזוגיות ובכל חיי האדם, אחרת השיגרה השוחקת משתלטת. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם; לא ״בתוכו״, אלא ״בתוכם״. כך גם בעולם המודרני. אותו הייטקיסט התל אביבי היאפי צריך לדעת ליצור בתוכו משכן; שכינה וקדושה, רוחניות, שהם הערובה להתנהגות והתנהלות ראויה.
פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה