אני מבקש לדבר אליכם מדם ליבי. דברים הבוערים בי ביתר שאת מאז שאני עוסק בצרכי ציבור. אני תפילה שדבריי היוצאים מן הלב יזכו להיכנס אל הלבבות, גם אם לא מתוך הסכמה.
בחיל ורעדה אני טוען בפניכם שאנו, כל בניה ובנותיה של הציונות הדתית, צועדים אל סף תהום הפלגנות, מובלים על ידי כוחות מתוכנו ממש, הפועלים כמשטרת מחשבות, שפוסלת כל עמדה שאינה תואמת את השקפתם. בצורה הדרגתית על פני ציר הזמן, נקודת היחוס לרמה הדתית-תורנית על הדתומטר המגזרי שלנו, התקבעה על הקצה הרחוק ביותר של הסקאלה. כתוצאה מתהליך זה, עוד ועוד ציבורים ובתי מדרש מוצאים אל מחוץ למחנה, מוכרזים כמצורעים בני זמננו, ומוקעים (ואני מצטט): כ"מתיוונים", "רבנים קטנים שמבלבלים את המוח", "מגלים פנים בתורה", "רפורמים" ו"מחריבי הדת היהודית".
אני הקטן, מרכין ראש בענווה והערכה עמוקה מול תלמידי החכמים שלנו, היוצאים מכל בתי המדרש שלנו, ובתוכם בוגרי וראשי הישיבות החרדיות-לאומיות בהן התברכנו. קולם, קול תורה לשמה, חיוני למארג הכללי של הציונות הדתית.
אבל היום, מעל במה חשובה זו, אני מבקש להזהיר אותנו מפני מדרון הפלגנות אליו אנו מדרדרים.
בעוד שהחומרות ההלכתיות שכל יהודי מבקש להחמיר על עצמו בעולמו הפרטי, הן עניינו האישי, הרי שבראיה המדינתית-ציבורית, כפיית הגישה המחמירה ביותר, בבחינת "כזה ראה וקדש",
גורמת לתוצאות קשות: פגיעה בזהות היהודית של המדינה, שנאה גוברת ליהדות, ושסע מעמיק והולך בעם היהודי.
ההקצנה שעוברת הציונות הדתית מפצלת את עם ישראל. כאשר מנסים לנתח את הציונות הדתית, מקובל לבחון שתי מערכות צירים. הימינומטר והדתומטר.
כמה אתה ימני וכמה אתה דתי על הסקאלה. לאורך העשורים האחרונים, רוב השיח בימינומטר נסוב סביב סוגיית ההתיישבות ביהודה ושומרון. בשנים האחרונות נוספו לדיון גם היחס לערביי ישראל ומאזן הכוחות בין רשויות השלטון.
גם את התייחסות המגזר הסרוג לממשלה החדשה ניתן למקם בעיקר על הציר הזה. מקובל כיום להניח שרוב הציבור הדתי-לאומי, להוציא מיעוט קטן, ממוקם בחצי הימני של הסקאלה. בהמשך דברי היום לא אגע בציר זה, למרות ההשפעות המשמעותיות שיש לו בראייתי על השיח לגבי הציר השני.
לדאבון הלב, המהלכים פורצי הדרך שאני מוביל בתחומי דת ומדינה זוכים לקיטונות של גידופים גם מכאלה שלאורך שנים ייחלו להם ומאמינים בדרך הזו. הכל בשם קדושת הפוזיציה הפוליטית.
הציר השני הוא הדתומטר. השיח המגזרי בציר הזה הוא רחב ומגוון. נמצא בו סוגיות מגדריות, החל מהמקום שיש לתת לעולם לימוד התורה הנשי, עבור דרך תנועות נוער מעורבות ועד שירות נשים בצה"ל.
השיח כולל ויכוחים חינוכיים, החל מאלה הדוגלים במוסדות חינוך קטנים ומתבדלים, ועד כאלה המצדדים בבתי ספר ממלכתיים דתיים גדולים ומגוונים.
יש בשיח מתחים הקשורים לקהילת הלהט"ב וליהדות התפוצות, ודיונים ערים בעניין המשמעות הנגזרת מהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.
עם צמיחתנו המבורכת, קמו לנו ישיבות רבות, עם דגשי לימוד ופסיקת הלכה מגוונים. כל הישיבות שלנו חרצו תלמים חשובים בתוך עולם התורה, המחשבה והפסיקה. אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
למרות התהליך המבורך של צמיחה, התרחבות וגיוון שמתרחש בעולם התורה שלנו לאורך השנים, כדי לזכות בלגיטימיות דתית-תורנית, נדרש ליישר קו רק עם בתי המדרש המחמירים והמתבדלים.
זהו אינו תהליך חדש. ה DNA הדתי, בכל הדתות, מובנה כך שככל שאתה מחמיר יותר כך אתה "נחשב" דתי יותר. זה אותו ה DNA שבמשך שנים חיפש את חותמת הכשרות החרדית.
נכון, גם לרשתות החברתיות יש השפעה על כך. עובדה ידועה היא שקשה לכבוש את התודעה הציבורית, קשה לנצח את האלגוריתם, עם עמדות מתונות.
כך, אנו מוצאים את עצמנו במצב בו המצפן הדתי שלנו מכוון רק לבית המדרש שנמצא על קצה הסקאלה המגזרית בכל נושא, ביישור קו כמעט מושלם עם תפיסות העולם החרדיות, כאשר מעל כולן עומדת הגישה של "הכל או כלום".
המאבק על הנרטיב המגזרי, כבר יצא מגדרה של מחלוקת לשם שמים והפך למחלוקת הקורעת את העם. ממש כפשוטו.
הביטו לדוגמא על האיום להקים ספרי יוחסין על כל שינוי פרוצדורלי, ואני מדגיש- פרוצדורלי בלבד, אותו אני מבקש להוביל בגיור ההלכתי על מנת להשיב אל הבית היהודי רבבות צאצאי זרע ישראל.
יהודים יחקקו יהודים בספרי יוחסין. יהודים, יחקקו שמות יהודים בספרי יוחסין. האם נטרפה דעתנו? כיצד אנו מישירים מבט אל מציאות שכזו מבלי שרגלינו רועדות.
מי שמדברים גבוהה גבוהה על אחדות ואהבת ישראל הפכו בפועל למי שדוחפים את כולנו אל תהום של פלגנות ושנאה.
לא הגעתי לדרוש בפניכם בסיפורי מעשיות. אני מתאר בפניכם את שגרת חיינו הדתיים במדינת ישראל. כך הפך כל פוסק הצועד בנתיבי הראשון לציון הרב עוזיאל זכר צדיק לברכה, ל"מחרב קודשי ישראל". באותה הדרך בדיוק הפכו פוסקים ברוחו של הבן איש חי זצ"ל ל"משוקצים" ו"רפורמים", ומי שחס ושלום, מאמץ את דרך פסיקתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, מוקע אל עמוד הקלון החרדי-לאומי.
במחלוקת הזו, ארגונים מגזריים המתהדרים בתמיכה של רשימת רבנים מכובדת, מרשים לעצמם להאשים רבנים אחרים בהרס היהדות ובצדוקיות.
במחלוקת זו אנו שומעים רבנים חרדיים מכנים ראשי ישיבות שלנו, רבני ערים תלמידי חכמים עצומים, בתואר רפורמים, ומצידנו - קול ענות חלושה.
במחלוקת הזו יכולים עשרות רבנים וראשי ישיבות לשמוע את הרב הראשי, מכנה גדולי תורה וראשי ישיבות ציוניות "רבנים קטנים שמבלבלים את המוח" ולא למחות.
במחלוקת הזו קוראים רבנים חרדים לאומיים להוציא מבתי המדרש ספרים שנכתבו ע"י רב גדול שסר חינו בעיני מגדירי הקו.
בחודשים בהם אני משרת כשר לשירותי הדת, הפכו המחלוקות שהורגלנו לחוות מתחת לפני השטח להרי געש פעילים. מעלוני-שבת ושיחות על שולחן השבת, עברה המחלוקת לקדמת הבמה. נכון, היא הייתה שם תמיד, אך תמיד ידענו לנהל אותה.
אבל היום ברור לי, בצער גדול, שאנו בני הציונות הדתית מאבדים את היכולת לנהל את המחלוקת. היום, כל ניסיון לעשות דברים אחרת, מסומן באופן מיידי כניסיון רפורמי, המובל על ידי "מתייונים, אנטיוכוסים, צדוקים", שמונעים ממטרה אחת והיא הרס היהדות.
היום, מספיק שתבחר להיוועץ ברבנים שאינם מספיק קרובים לאותה "ראשית הצירים", כדי שחבורת נערים, מונהגת בידי ר"ם בישיבת הסדר מפוארת, תטגן תמנונים מחוץ לביתך.
לא פעם מטיחים בי כיצד אני מעז לצאת נגד כל עולם התורה. אני שואל אתכם, ישיבת הר עציון זה לא עולם התורה? וישיבת עותניאל? ורבני צהר אינם עולם התורה? וישיבת הר ברכה? וישיבות נוספות וארגוני רבנים נוספים? מאות רבנים, שכולם מוכוונים לאמיתה של תורה, אבל לא מיישרים קו עם הקו, הם לא עולם התורה.
בכל הקשור באופייה היהודי של המדינה, אנו חיים תפיסת העולם הגורסת כי יש להילחם מלחמת קודש על הסטטוס קוו ולקבל את תוצאותיה של אותה מלחמה כגזירה משמים, כאילו אין אף דרך אחרת, אולי אפילו טובה יותר, לדאוג ואף לחזק את זהותה היהודית של המדינה.
אימוץ תפיסת העולם של "הכל או כלום", הוא שהביא אותנו למצב העגום של זהותה היהודית של המדינה, הוא שהביא אותנו למלחמות בלתי פוסקות דווקא על הדבר שאמור לאחד את כולנו- יהדותנו.
אחרי 73 שנים של מלחמה צריך להודות ביושר - בכל הקשור לשימור הסטטוס קוו, הצד הדתי הובס תבוסה מוחצת. מקומות בילוי פתוחים בשבתות כבימי חול. מסחר בשבת הוא כבר עניין שבשגרה. לפני כשנה, בגלל אותה קיצונות דתית, הוכר גיור רפורמי במדינת ישראל, ופחות ופחות אנשים בוחרים להתחתן כדת משה וישראל דרך הרבנות הראשית.
אך הגרוע מכל הוא, שאת כל התבוסות האלה ספגנו תוך קרבות שעלו בהעמקת השסע בעם ישראל ובמחיר הנוראי של הרחקת ציבורים שלמים מהיהדות.
לאורך השנים היתה אלטרנטיבה. מעת לעת ניסו גורמים כאלה ואחרים, מליבת הציבור הדתי לאומי ובליווי תורני משמעותי, להגיע להסכמות חברתיות רחבות שיסדירו אחת ולתמיד את המתחים האלה.
הסכמות שהיה בכוחן לעצור את הנסיגה המתמדת בזהותה היהודית של המדינה, לקבע את אותה זהות ולסיים את "מלחמת הדת" שקורבנה הגדול הוא אחדות העם שלנו.
אם אחת האמנות האלה היתה מתקבלת, היום לא היה מסחר בשבת, היום לא היה סעיף הנכד בחוק השבות. אם אחד המתווים האלה היה מתקבל, גיור ע"פ ההלכה היה היום הגיור היחיד המוכר במדינה.
אם אחת הפשרות האלה היתה מתקבלת, המוני יהודים היו בוחרים ביהדות מרצונם כי היו מרגישים שהיהדות היא שלהם, שהיהדות היא הדבר שמאחד אותנו כעם. דבר יקר שצריך לשמור עליו. כהיום כן אז, שוב ושוב יושר הקו עם העמדה החרדית ותהליך הכרסום בזהותה היהודית של המדינה נמשך באותו נתיב הרסני שאין ממנו מוצא.
היום, אל מול ההזדמנות הפוליטית הנדירה ליישם את דרכה של הציונות הדתית, עליה כאמור אין הסכמה, אנו אחראים לניהול המחלוקת בכבוד. אני גאה מאוד בתהליכים שהצלחנו להוביל בזמן הקצר הזה. חלומות רבים אותם העזנו לחלום בבתי המדרש, הופכים למציאות. במעלה הדרך ימשיכו ויצופו מחלוקות, את כולן נמשיך לנהל מתוך אחריות ואהבת ישראל.
רבנינו, גדולי דורנו, סיפרתם לנו שהתפקיד שלנו הוא להיות המקף- לחבר את עם ישראל לחיים של תורה ועבודה. תחת הייעוד הזה, תחת השליחות הזו, יצאנו חברי ואני להפיץ את הבשורה. כל אחד במרחב הפעולה שהתאים לאופיו ויכולותיו.
הראינו שאפשר גם וגם. גם ללמוד תורה וגם לשרת בצבא. גם להצטיין ולהוביל בחיי המעשה וגם להיות יראי שמים. לא להסכים, אבל להילחם כדי שנשאר אחים.
אבל אתם רבותינו, מתי תחיו בשלום זה עם זה?
אנחנו לא נתייאש מול המציאות העגומה הזו. הפנמנו היטב את התפקיד שלנו להיות המחברים, המחפשים אחר המכנה המשותף, בתוך הציונות הדתית ומחוצה לה.
הפנמנו היטב את דברי הרב קוק על הדרך הנכונה של הוספת צדק אמונה וחוכמה. זו דרכם של הצדיקים הטהורים, ולא זריעת מחלוקת, פירוד ושנאה.
לא נעמוד מנגד כאשר מנסים להוציא בתי מדרש חשובים וציבור יקר מחוץ למחנה. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. בעז"ה, נעשה כל שאנחנו יכולים כדי להיות נאמנים לעמנו, תורתנו וארצנו.
איני יכול לסיים את דבריי ללא בקשת סליחה ומחילה. אני עומד כאן היום ומבקש ממך, הרב אליעזר מלמד, סלח לנו, מחל לנו.
הדברים שכוונו אל הרב בסוף השבוע האחרון, הוטחו בכולנו ועל כן אני מבקש להתלות בדברי אמת שהיטיב לנסח הרב עמית קולא, רבה של קיבוץ עלומים בעוטף עזה: "חזק ואמץ אל תרא ואל תחת. תורתך היונקת מבאר הדורות, ניחוח מרענן של ארץ ישראל יש בה. האמון. אמון באדם- בחברה. אמון שהשיח הכן בין קבוצות, עדיף על ההתעלמות והניכור. אמון שהשיח הגלוי יכול לקדם, לבנות, להושיע, אמון זה, ניחוח של גאולה יש בו".
מי יתן ונזכה להגאל.