קראתי וגיחכתי – ונעצבתי והתעצבנתי

השר לשיתוף פעולה אזורי, עיסאווי פריג', מחה לפני שבועיים על כך שבוועדת השמות הממשלתית, זו שקובעת את השמות הרשמיים של היישובים והאתרים השונים בארץ, יש 21 חברים יהודים ואפס נציגים ערבים.

זה היה אחרי שהממשלה דחתה את דרישת שרי מרצ להוסיף לוועדה שני נציגים ערביים. משרד רה"מ נתן איזשהו 'פיצוי' למרצ, והוסיף בעקבות דרישתם שני אנשי שמאל יהודים, אחד מהם הסופר ישי שריד, בנו של ח"כ לשעבר יוסי שריד ז"ל.

השר עיסאווי פרייג' לא היה מרוצה מההחלטה, וטען כי "הערביות היא חלק בלתי נפרד מהארץ הזו. היא קשורה לכל חורבה, נחל או מעיין. לכן חשוב שגם אזרחים ערבים יהיו חלק מהוועדה. התפקיד שלנו במרצ הוא לקדם זאת, כי ההיסטוריה והמורשת של הארץ הן של כולנו, יהודים וערבים".

קראתי וגיחכתי – ונעצבתי והתעצבנתי. כי דברי ההבל הללו של השר פריג' מחלחלים כיום לכל חלקה טובה בישראל, עד שרבים מתחילים להאמין שבאמת "הערביות היא חלק בלתי נפרד מהארץ הזו. היא קשורה לכל חורבה, נחל או מעיין", וש"ההיסטוריה והמורשת של הארץ הן של כולנו, יהודים וערבים".

אז קודם נעשה סדר היסטורי. ועדת השמות הממשלתית, שהוקמה בשנת 1951 כהמשך של 'ועדת שמות היישובים על יד קק"ל', שפעלה מאז שנת 1925 היא ועדה ציבורית הממונה על ידי ממשלת ישראל, ועוסקת בקביעת שמות ליישובים ולנקודות נוספות במפת ישראל, ובהחלפת שמות ערביים שהיו קיימים עד שנת תש"ח, שנת הקמת המדינה, שמות עבריים. הוועדה קובעת שמות של יישובים, מועצות אזוריות, אתרים היסטוריים, שמורות טבע, חורבות, מצודות, צמתים, מחלפים ואפילו הרים, עמקים ונחלים. החלטות הוועדה מחייבות את מוסדות המדינה.

בוועדה כזו, אין שום סיבה שיהיה נציג ערבי – אלא אם מדובר באדם כמו חברי הטוב נאיל זועבי, איש החינוך מכפר נין, ערבי ציוני בכל נימי נשמתו. הערבים הם חלק מההיסטוריה של הארץ, הם בוודאי חלק מהחברה האזרחית העכשווית של המדינה, אזרחים שווי זכויות אזרחיות מלאות, אבל לא חלק מהמורשת שלה - ויש הבדל משמעותי בין היסטוריה למורשת. מורשת עוסקת קודם כל בהנחלת תרבות העבר ושימורה, ומכאן אתרי המורשת, אלו שהם בעלי משמעות תרבותית, היסטורית, אדריכלית או חינוכית, אשר יש חשיבות חינוכית-חברתית בשמירתו עבור הדורות הבאים.

הארץ הזו, להזכיר, נקראת ארץ ישראל – וישראל הם רק מי שהם צאצאיהם של שלושה אנשים: אברהם, בנו יצחק ונכדו יעקב – הלוא הוא ישראל. המורשת של הארץ משמעותית רק לעם היהודי, גם אם הרשות הפלשתינית הצליחה לפברק בשנים האחרונות 'אתרי מורשת פלשתינים'.

עוד לפני הקמת ועדת השמות הממשלתית, פעלה כשנתיים ליד משרד ראש הממשלה 'הוועדה הגיאוגרפית' לקביעת שמות בנגב. באחת מישיבות אותה ועדה, בכ"ו בתשרי תש"י, 20 באוקטובר ‏1949, אמר חבר הוועדה יצחק בן צבי, לימים הנשיא השני של מדינת ישראל: "קיבלנו מכתב מאת ראש הממשלה. הוא מדגיש שעלינו להרחיק את השמות הערבים מטעמים מדיניים: כשם שאין אנו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ, כן אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם". חבר הוועדה ישעיהו פרס, מחנך וחוקר ארץ ישראל שהיה מיוזמי הקמת ועדת השמות הממשלתית, הוסיף: "ברור לכולנו התפקיד לחסל את השמות הערבים. רבים מהם ארעיים ומקריים".

השמות הערביים הם שמות עבריים

כמו בהרבה דברים, גם כאן צפה בן-גוריון למרחוק, ודברים שאמר לפני 72 שנים נכונים במדוייק גם כיום. במשך מאות שנות הכיבוש הערבי של הארץ, סילפו הכובשים הערבים את השמות היהודיים המקוריים, ונתנו להם שמות ערבים. אלא שהשמות הערבים שימרו ברובם המכריע את השמות היהודיים המקוריים של הארץ – ודוגמאות לא חסרות.

כפר סולם בעמק יזרעאל שימר את השם התנ"כי שונם, עירה של הסוכנת אבישג השונמית שחיממה את דוד המלך בזיקנתו, ושל האשה השונמית חשוכת הבנים שזכתה לבן בברכת אלישע הנביא. העיר והעמק יזרעאל השתמרו בשם הכפר הערבי זרעין. בייתין בבנימין שמרה את השם בית-אל, ומוכמוס את השם מכמש. הכפר ליפתא בכניסה לירושלים שימר את השם  מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ  מספר יהושע, והכפר סילוואן הוא כמובן 'השילוח' ששימר את שם בריכת השילוח, וחודש בשם כפר השילוח. אבן אבריק היא בני-ברק עירו של רבי עקיבא, והכפר הערבי הנטוש בית דג'אן שימר את השם בית דגן, העיר המקראית והתלמודית. אל-ג'יב היא גבעון, עירם של הגבעונים שנכנעו לבני ישראל בימי יהושע בן נון. וסמוע בדרום הר חברון היא אשתמוע. וכך גם חרבת מעין שהיא מעון, וחרבת כירמיל, גם היא בהר חברון, ששימרה את שם העיר כרמל שבהר חברון, עירו של נבל שעליו מספר ספר שמואל א' (כ"ה, ב') "וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל".

ועדת השמות הממשלתית החזירה עטרה ליושנה. איסדוד חזרה לשמה התנ"כי אשדוד, ומג'דל נהייתה לאשקלון. ואדי חווארת הפך לעמק חפר, אפילו עיר ערבית מובהקת כמו שפא-עמר קיבלה את שמה התלמודי שפרעם. נחל איסקנדרון יהפוך ל'אלכסנדר' על שמו של המלך החשמונאי שהרחיב את גבולות הממלכה למישור החוף, וטנטורה שבה לשמה העברי הקדום דור. סאפוריה בגליל התחתון היא ציפורי. ואלו רק מקצת הדוגמאות.

שום ועדה לא תמחק את השמות העבריים המוחזרים הללו.

בדיוק לפני 58 שנים, בי"ב באדר תשכ"ד, 25 בפברואר 1964, התפרסמה בתקשורת הידיעה על הקמת גוף ערבי חדש – 'האירגון לשיחרור פלשתין', הלוא הוא אש"ף הידוע לשימצה, האבא של הרשות הפלשתינית ביו"ש. מייסד האירגון, אחמד שוקיירי, הציג באותו כינוס את עקרונות האירגון שאחד מהם קבע כי "פלשתין היא ארץ ערבית וחלק מהמולדת הערבית גדולה".

זה לא היה משפט מקורי. שנות בשנות הארבעים של המאה הקודמת. בספטמבר 1946, במהלך 'ועידת לונדון' שיזמו הבריטים בניסיון להביא להסכם בין היהודים והערבים בארץ ישראל, טען ראש ממשלת סוריה פארס ביי אל כורי, כי "פלשתינה היא ארץ ערבית ואין לזרים (כלומר ליהודים) כל חלק בה." בתגובה כתב המשורר נתן אלתרמן את שירו הייחודי 'ארץ ערבית' – מומלץ לקריאת הקורא הנאמן עיסאווי פרייג' וחבר מרעיו:
 "נוצצים כוכבי ליל במצמוץ/ וזורעים את אורם הרעוד/ על העיר השוקטת אל-קודס/ שחנה בה המלך דאוד.//

"ומשם הם צופים ורואים/ את העיר אל-חליל ממרחק/ עיר קברו של האב איברהים/ איברהים שהוליד את איסחק.//

"ומשם קו אורם השנון/ אץ לצבוע בזוהב אורו/ את מימי הנהר אל-אורדון/ שיעקוב במקלו עברו.//

"לילה צח. ברמיזה אוורירית/ נוצצים כוכבי ליל כחוק/ על הריה של ארץ ערבית/ אשר מוסה ראה מרחוק".

--

חגי הוברמן הוא עורך השבועון "מצב הרוח"