אמש השתתפתי במפגש מרתק בקיבוץ בארי של קבוצת 'ברית הנגב וההר' - קבוצה משותפת של הידברות בין אנשים ונשים מקיבוצי עוטף עזה ומיישובי יהודה ושומרון, שחברו אחרי טבח שמחת תורה לדו-שיח משותף מתוך הבנה, שמתוך הכאבים והצלקות והמחלוקות בניתוח המציאות ובפתרונות הראויים, הם שותפים גם לברית אחים שבכוחה לחלץ את מדינת ישראל מהמשבר העמוק. הלוגו שבחרו לתנועה משלב את עץ האלון של גוש-עציון, עם הכלנית האדומה מ'דרום אדום' בצפון הנגב.
שני היוזמים הם ד"ר אלון פאוקר, חבר קיבוץ בארי, ושורד הטבח בקיבוץ, מרצה להיסטוריה במכללה האקדמית בית ברל, בן קיבוץ ניר עוז ומזכיר הקיבוץ לשעבר, איש חינוך והיסטוריון של הציונות והתנועה הקיבוצית, ששימש באותה עת כדובר של הקיבוץ. העיתונאית בת אל קולמן שכנעה אותו להגיע למפגש בכפר-עציון, מהלך שמבחינתו היה 'חציית קווים' תרתי משמע, כי עד אז הוא מעולם לא חצה את הקו הירוק, מסיבות אידיאולוגיות, ובוודאי לא ישב לשיחה עם תושבים מעבר לקו הירוק, הקרויים 'מתנחלים'.
זה היה בשלב שפאוקר הבין, שמי שהציל אותו בשמחת תורה, היה צוות קלמנזון - האחים אלחנן הי"ד ומנחם קלמנזון, ואחיינם איתיאל זוהר. השלושה לחמו במשך שעות רבות מול מחבלי חמאס שערכו טבח בקיבוץ בארי בעוטף עזה, וחילצו כ-100 מבני הקיבוץ במשך 16 שעות תחת אש, בהם אלון פאוקר. אלחנן קלמנזון נהרג במהלך הקרב. הגילוי הזה הוסיף לטלטלה שטלטלה את עולמו.
המפגש הראשון היה עם ד"ר יוחנן בן יעקב, חבר כפר-עציון, ואחד מילדי הקיבוץ בתש"ח, בעבר מזכ"ל בני עקיבא ויו"ר מועצת תנועות הנוער. אלון דיבר על מדינה פלשתינית בעתיד. יוחנן דיבר על ריבונות ישראלית ואזרחות לפלשתינים. לכאורה פער בלתי ניתן לגישור. אבל השיחה הזו הניבה מפגש נרחב יותר, של תושבים נוספים מגוש עציון, בהם רותי דורון, יזמית חברתית, נשואה ואם לחמישה, תושבת תקוע במזרח גוש-עציון, שבתחילת המלחמה עסקה באירגון ציוד לחיילים. דורון התלהבה מהשיחה, הרגישה שלמרות המחלוקות היה בה המון חיבור ומקום אנושי, חשה איך התקווה חוזרת לה לריאות, ניגשה לאלון והזמינה אותו לפאנל נוסף, הפעם ביישובה תקוע.
מאז התקיימו שיחות רבות במקומות שונים בין תושבים מההר והנגב. מכל המגזרים, מכל הדעות. המטרה היא לנסות לנסח הבנות בין שני הצדדים מתוך הבנה יסודית, שאף אחד לא צפוי לשנות את דעתו. תומכי שתי המדינות ימשיכו לתמוך בשתי מדינות. תומכי הריבונות ביו"ש ימשיכו לתמוך בריבונות ביו"ש. מתוך ההבנה הזו הם ניגשים לניסוח ההבנות.
התחושה שלי אחרי שלושה מפגשים בהם השתתפתי, עם אנשים נפלאים בעלי גודש כוונות טובות באמת, שהאתגר גדול הרבה יותר מכפי שהוא נראה על פניו. כי הפעם המחלוקת היא על עצם המחלוקת - כלומר, על כללי המשחק שבעבר לפחות לגביהם היתה הסכמה. ולכן הסכמה רחבה חייבת להתחיל בהסכמה על עצם המחלוקת.
מחלוקות בעם ישראל לא מפחידות אותי. העם היהודי חי 4000 שנה מתוך מחלוקות עמוקות. הספר המרכזי של ההלכה היהודית, התלמוד, גם המשנה וגם הגמרא, הם אוסף פרוטוקולים שכולם מחלוקות וויכוחים. מסכת אבות משבחת את המחלוקת שהיא לשם שמים.
במדינת ישראל רוויית המחלוקות, היתה בעבר הסכמה לפחות לגבי כללי המשחק. הבנה שההכרעה, בסופו של דבר, היא תמיד בידי הפוליטיקאים, לא בידי הרחוב ולא בידי שום גוף שאינו נבחר. אף נאמן של ארץ ישראל לא יצליח להקים התיישבות שתתקיים לעד בלי לקבל גיבוי של המדינה, ואף תומך של רעיון שתי המדינות לא יצליח לחתום על הסכם מדיני כרוחו בלי תמיכה של המדינה.
ולכן בכל הוויכוחים תמיד היתה הסכמה על דרך ההכרעה: דמוקרטיה. כשמנחם בגין ז"ל נבחר לראשות הממשלה כולם קיבלו את העובדה שהוא ראש הממשלה, גם אלו שחלקו עליו בחריפות, וכשיצחק רבין ז"ל נבחר לראשות הממשלה כולם קיבלו את העובדה שהוא ראש הממשלה.
מאז העימות על הרפורמה המשפטית - מהלך שגם על השם שלו אין הסכמה, רפורמה או מהפיכה - אפילו על תוכן המילה דמוקרטיה אין הסכמה. אחד יגיד, לדעתי בצדק, שדמוקרטיה היא הכרעת רוב הציבור באמצעות נציגיו הפרלמנטרים שהוא בחר, וההחלטות שלהן הן הקובעות, והשני יטען שדמוקרטיה פירושה שבית המשפט מפרש את החלטות הנבחרים לפי ראות עיניו, וההחלטות שלו הן המתחייבות.
בתקופת העימותים על הרפורמה המשפטית, עוד לפני טבח שמחת תורה, התווכחתי עם חבר מהצד השני של המתרס הפוליטי, אינטלקטואל אמיתי, בשאלה מה זה דמוקרטיה. ביקשתי ממנו שיגדיר לי במשפט אחד מה זה דמוקרטיה. תשובתו המדהימה היתה "דמוקרטיה זו שמירה על זכויות המיעוט".
הגבתי מיד ששמירה על זכויות המיעוט היא מרכיב מאד חיוני בדמוקרטיה, אבל זו לא מהות הדמוקרטיה. דמוקרטיה בעיני זה קודם כל, במשפט אחד, שבכל מחלוקת הרוב קובע והמיעוט מחוייב לקבל את הכרעת הרוב. אח"כ אפשר לדון בכל הסייגים של הדמוקרטיה כמו שמירה על זכויות המיעוט וכד'.
ובחזרה ליוזמה הברוכה וההכרחית של 'ברית הנגב וההר': בשיח אמש נראה רצון אמיתי של כל המשתתפים להגיע לנוסחים מוסכמים על כולם של מנשר ההבנות. אלא שכל מאמץ להגיע להבנות רחבות, חייב להתחיל בהסכמה על כללי המשחק, בהבנה שבכל נושא שאנו חלוקים בו - הדמוקרטיה הפונדמנטליסטית, אם מותר להשתמש במונח הזה, זו שנוסדה ביוון העתיקה, היא הבסיס לכל הסכמה. בדיוק כמו בהלכה היהודית: יחיד ורבים הלכה כרבים. רק אחרי הבנה כזו נצליח להגיע להסכמות רחבות יותר. אני משוכנע שגם נצליח בכך.