הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביאצילום: עצמי

בתקופה האחרונה מתנהלת ברשתות החברתיות ובזירה הציבורית מלחמה עקובה מדם. הכוונה היא כמובן לדם התורמים מדמם למד"א, אך הוויכוח נוגע בנקודות עמוקות יותר, אולי ב'דם התמצית' שניגר כחלק מהוויכוח בין שמאל לימין, שמרנים ופרוגרסיביים, בארץ ובעולם. 

את הדיון אמסגר הפעם דרך עיון קצר אך מרתק בהגותו של הרב אליהו בן אמוזג, שהיום, ז' באדר א, חלה אזכרתו המאה עשרים ושתיים. אז קצת רקע: הרב אליהו בן אמוזג נולד לפני כמעט מאתיים שנה,  ב – תרפ"ג (1823) בעיר ליוורנו שבאיטליה, למשפחה שהיגרה לשם מהעיר פאס שבמרוקו. לרבנות הוסמך כבר בגיל 18, וכיהן כרב העיר ליוורנו עד מותו בשנת תר"ס (1900). 

הוא כתב ספרים רבים בעברית בצרפתית ובאיטלקית, שבהם ביטא את השקפתו החדשנית והמקורית, שהושפעה וינקה הרבה מספרות תורת הסוד והקבלה וכללה בנוסף לכך היקף מרשים ביותר של ידע פילוסופי כללי. בין השאר, העסיקו אותו היחסים שבין היהדות לנצרות, אותן שטח בהרחבה בספרו 'מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי' שיצא לאור בתרגום ועריכה חדשים על ידי הרב ד"ר אליהו רחמים זייני הי"ו, ראש ישיבת אור וישועה בחיפה. 

מוסר נשי ומוסר גברי

במסגרת שלל הטיעונים המעמיקים שכולל הספר המרתק הזה, מובא לקראת סופו פולמוס של המחבר עם אחד ההוגים הנוצרים שחיו בזמנו – 'מר אל סלבדור'. נדמה לי שיש בטיעוניו של אל סלבדור ותשובותיו של הרב בן אמוזג, לשפוך אור חדש על הוויכוח בין שמאל לימין בארץ ובעולם. 

לטענתו הביקורתית של אל סלבדור, המוסר היהודי "הכוחני": "משול המוסר המשפטי והטבעי של משה לגבר במלוא אונו ובמיטב שנותיו, שכוחו במותניו; בעוד מוסרו של יש"ו משול לאשה על רגישותה, חינה וביטויי הרגש העדינים שלה". לאחר דחיית התיאור הדוגמטי והקריקטורי הזה, העיר הרב בן אמוזג הערה לשיטת בר פלוגתתו: 

"אכן, דומה המוסר היהודי לגבר המממש את שתי צורות הקיום שלו... הגבר והאשה המחוברים יחדיו באמצעות קשר הנישואין, במילה אחת: הזוג. ואכן, דומה המוסר הנוצרי לאשה, אך לאשה בודדת, לאשה המופרדת מהגבר, שאינה נהנית ממשקל הנגד של שיפוטו הגברי, תקיפותו וניסיונו, והיא שבויה בידי כל דחפי האהבה, הלהט והזעם, המפעמים בקרבה..." (עמ' 240-241)

ובהמשך דבריו מרחיב את ההסבר הזה: "המוסר היהודי הוא הזיווג בין משפט לבין חסד המשלימים  זה את זה ופועלים יחדיו להנהגת משפחת האדם הגדולה... מבחינתנו, העבריות היא בעת ובעונה אחת משפט וחסד, תורת מוסר ותורה מדינית, תורת משה ומסורת ישראל. מצד אחד העבריות היא הדת העומדת לשימושה של האומה, ישות קולקטיבית שכל קיומה הוא בעולם הזה, ומכאן חומריותה למראית עין. מצד שני, הריהי הקודקס המנחה את המצפון, המקור לתורות, לעקרונות ולתקוות הקשורים לנשמתו של האדם, ומכאן סגפנותה למראית עין. איחודם של שני היבטים אלו הוא הוא העבריות". ולעומת זאת: "המוסר הנוצרי הוא החסד לבדו, האישה הרווקה, הנזירה על כל מעלותיה ופגמיה, הזיותיה וסערות רוחה..." "המוסר היהודי, הוא הזוג, המשפחה, האדם בשלמותו..." (שם, עמ' 242).

אבא ואמא זה כל הסיפור

הבסיס הרעיוני הזה שמניח בפנינו הרב בן אמוזג, יכול לסייע לנו לפענח את טיב המאבק הרעיוני שמתרחש כיום. המערב, שהושפע עמוקות מן המוסר הנוצרי, נוטה לרגשנות בלתי מאוזנת וממילא, בגלגול החילוני העכשווי, מוסרו איננו מוסר המדינה והחברה אלא מוסר היחיד; כל אדם והגחמה שלו. איש איש ונטיותיו, איש איש ורצונותיו. ושלא תהיינה אי הבנות, לעתים, המוסר הזה עלול להיות אלים ותוקפני מאוד, מוסר שאיננו נובע מצדק אלא מחסד שיוצא מגבולותיו. אם תרצו, זהו המוסר התקשורתי של מה שמצטלם טוב או רע, מרגש או לא מרגש. ומה משנה מהי האמת.    

לימניות הקיצונית ראוי להקדיש עיון לעצמו, בעיקר על בסיס חיבורו הקצר על דת האסלם, אך כהמשך לדברים הנ"ל נוכל לטעון שהימין כשלעצמו הוא הצד הגברי ללא איזונו הנשי. הצד התקיף, הכללי, שמנהל את עצמו על פי שיקולים ציבוריים בלבד, ללא תשומת לב מספקת ליחיד הנאנק לעתים בסבלו. 

ייתכן מאד שתנועת השמאל העולמית כיום, שכל כולה שקועה ברגישות יתר סלקטיבית ליחיד, ועל הדרך, מאבדת את מושגי הציבור והלאום, היא גם ריאקציה לימניות הלאומנית ששטפה את העולם לפני כמאה שנים. בין כך ובין כך, היא משקפת הפרת איזון מוחלטת של הכללי על מזבח הפרטי. של מוסר היחידים על פניו של מוסר הציבור והמדינה.  ואולי סמלי הדבר שציון האבא והאמא על טופס ההתרמה הוא שהצית את כל המהומה הזאת מלכתחילה. כי זה בעצם כל הסיפור כולו על רגל אחת.