יש אנשים שמיומנות העל שלהם היא להפחיד. מספרי ההדבקה באומיקרון מתייצבים? והאנשים האלה ישר מלכסנים מבט בידענות ואומרים "חכו חכו, אומרים שבחו"ל גילו זן חדש של קורונה, לכו תדעו אם זה לא יהיה זן מסוכן יותר".
חזרנו לשגרת למידה? הם ממהרים לציין שעדיין קיימים פערי למידה המשמעותיים, שהרגלי הלמידה נפגעו ושרמת ההישגים ירדה. מנסים לספר שהנוער מתנדב מטייל אכפתי, והם מייד מספרים על מספר הנושרים על אדישות הנוער, על הנשירה ותת ההישגיות. "המפחידים" מרגישים שהם עושים לעולם שירות, הם מתנדבים לספר לנו כמה המציאות שלנו ארעית מסוכנת ומטלטלת ועד כמה אי אפשר לסמוך על אף אחד ואף פעם.
יש סיכוי מסוים שהם צודקים. אולי, אכן ברגעים אלו ממש מתפתח זן חדש של אות לטינית, ואולי לא. הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו את היד, שבתוך אקלים ההפחדות הזה גדלים הילדים שלנו.
אקלים שמגדל בידודות חרדה ועצב, כי איך אפשר לתת אמון בחיים אם חדשות לבקרים מספרים לנו ולהם תרחישים אפוקליפטיים, שאוטוטו העולם נגמר?
כולנו מקווים שהעולם לא ייגמר כל כך מהר. ויותר מכך, אנחנו בעלי אמונה. התפקיד שלנו היום הוא לסתום את האוזניים מכל קולות ההפחדות ולעודד כוחות של התחדשות ואמון.
העולם מלקק את הפצעים מגלי הקורונה והילדים והנוער שלנו, חסרי הניסיון, זקוקים לנו שנאמר להם: "יהיה טוב, תמשיכו לגדול, תמשיכו לעשות, כי אתם המחר, בכוחכם לבנות את העולם".