אבינועם הרש
אבינועם הרש עצמי

השבוע התקשרה אמא של תלמיד ואמרה לי שהבן שלה עבר היום את בחינות הקבלה לחטיבה לכיתה ז' ושם שאל אותו הבוחן שתי שאלות:

1. מה היית לוקח איתך מבית הספר שלך?

2.  מה לא היית לוקח איתך מבית הספר?

ואני חושב על התלמיד הזה שעומד תחת לחץ להתקבל למוסד וכולו בכיתה ו' והוא חייב להשיב.

אחרי שהוא סיים להשיב על השאלה הראשונה, הבוחן חיכה לשמוע את התשובה השנייה שלו ואז הוא אמר לבוחן:

"זה לא מכבד את בית הספר שאני נמצא בו עכשיו, לענות על שאלה כזו".

והבוחן עוד רגע מתעלף מהתשובה הזו של התלמיד ואמר לאמא שדבר כזה הוא עוד לא ראה כי עברו תחתיו המון תלמידים ואת כולם הוא שאל את השאלה הזו וכולם ללא יוצא מן הכלל ענו לו וזו הפעם הראשונה שתלמיד מתנגד בכלל לענות על השאלה הזו.

נשארתי ללא מילים נוכח התשובה הכל כך אצילית של התלמיד שלי וכמה חוצפה חיובית ועמוד שידרה הוא צריך בשביל לייצר את התשובה הזו. ומתלמידיי יותר מכולם.

בשבוע שעבר כאמור התחילו בחינות הקבלה לישיבות התיכוניות והנה סיפור מעורר השראה שקיבלתי בעניין:

סיפר בערוב ימיו בעל המעשה הר"ר משה ווינברגר מניו יורק: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל.

הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו.

רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד.

אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה".