מי שמביט בי מאחור

"הם יכולים לרגל אחריך יומם ולילה, אבל אם תשמור על קור רוח תוכל להתחכם להם. למרות כל הפיקחות שלהם, הם מעולם לא למדו לגלות מה אדם אחר חושב... הם יכולים לחשוף בפירוט מלא כל דבר שעשית או אמרת או חשבת; אבל הלב הפנימי, שדרכי פעולתו נעלמות גם ממך נשאר חסין". (1984, ג'. אורוול, עמ' 166).

פרשיית השימוש בתוכנת 'פגסוס' במשטרת ישראל לריגול אחר אזרחים, מחוללת סערה, ובצדק. מבלי להיכנס לעומק צדדי החקירה והשלכותיה, אבקש בשורות הבאות להתבונן בהיבט החברתי והנפשי שמעוררת בנו הפרשה הזאת. מה כל כך מסעיר אותנו בה? השאלה הזאת רק מתעצמת בעידן בו רוב המידע עלינו זמין לכל דורש וחשוף לענקיות הטכנולוגיה ברשתות החברתיות. אז אם בלאו הכי כולם יודעים עלינו כל כך הרבה, מה בכל זאת מפריע לנו כשמישהו מנסה לרגל אחרינו?

מעניין להתחקות אחרי השורש של המילה לרגל שבאופן לא מפתיע קשורה למילה לרכל. וכך כתב רש"י בפירושו לפסוק "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז): "אֲנִי אוֹמֵר עַל שֵׁם שֶׁכָּל מְשַׁלְּחֵי מְדָנִים וּמְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע הוֹלְכִים בְּבָתֵּי רֵעֵיהֶם לְרַגֵּל מַה יִּרְאוּ רָע, אוֹ מַה יִּשְׁמְעוּ רָע, לְסַפֵּר בַּשּׁוּק, נִקְרָאִים הוֹלְכֵי רָכִיל — הוֹלְכֵי רְגִילָה... וּרְאָיָה לִדְבָרַי, שֶׁלֹּא מָצִינוּ רְכִילוּת שֶׁאֵין כָּתוּב בִּלְשׁוֹן הֲלִיכָה, לֹא תֵלֵךְ רָכִיל, הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל (ירמיהו ו')... לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַלָּשׁוֹן הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל, שֶׁהַכַּ"ף נֶחֱלֶפֶת בְּגִימֶ"ל...". אז מרכל הוא למעשה מרגל. אדם המעביר מידע ממקום למקום. אז בואו ננסה לגלות יחד את סוד הריגול. אבל אל תגלו לאף אחד...

תוכו רצוף אהבה

אחד מספרי החסידות החב"דיים האהובים עליי הוא הספר 'דרך מצוותיך' לאדמו"ר ה'צמח צדק', האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד (נכדו של רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר הזקן זיע"א, מייסד חסידות חב"ד). הספר הזה, המבאר את מצוות התורה בעמקות מפליאה, מעמיק לפענח יסודות נפשיים ורוחניים העומדים בבסיס המצוות.

במצוות אהבת ישראל, נוגע ה'צמח צדק', ביסוד פסיכולוגי עמוק שכולנו מכירים היטב: אנו מביטים על אחרים באופן שונה מהאופן בו אנו מביטים על עצמנו. כאשר אנחנו רואים מישהו אחר מפשל, אנו מתייחסים לדברים באופן עובדתי. לדוגמא: 'הנה, היא שוב פעם איחרה בחצי שעה לאירוע המשפחתי'. אנו לא חושבים אוטומטית שכנראה היתה לאיחור סיבה מוצדקת כלשהי.

את עצמנו, לעומת זאת, אנו רואים באור שונה, למרות שאנו מכירים טוב יותר מכולם את החסרונות שלנו. את הפשלה שלנו אנו רואים דרך הפריזמה של האהבה לעצמנו, שמכסה על כל פשעינו ומוצאת להם הצדקה. ובלשונו: "הכוונה שאין החוב תופס מקום אצלו כלל להתפעל מזה וכאילו אינו רואה אותו כלל כי מפני האהבה הגדולה אשר הוא אוהב מאוד את עצמו על כל פשעיו שיודע בדעתו תכסה האהבה" (דרך מצוותיך עמ' כט).

ובחזרה למרכל-מרגל שלנו. כאשר מישהו חודר לעולמנו הפרטי האינטימי ומביט עליו מתוך מגמה לחשוף צדדים מכוערים שיגרמו להכשלתנו, הוא מביט עלינו מאחור. להביט מאחור זה להביט בצדדים הלא טובים ולהתייחס אליהם כמרכז האישיות שלנו. ובצדק שרו חברי "הכבש הששה עשר": "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני". ולהיפך, להביט במישהו מלפנים פירושו להביט במה שפנימי, במה שמהותי ולא במה שחיצוני. זהו מבט אוהב, שיודע להסביר תמיד למה למרות הפשלה, יש סיבה מוצדקת שמוציאה אותנו טובים וראויים. זהו מבט שתוכו רצוף אהבה.

הדברים נכתבים בעיצומו של פורים קטן, יד באדר א', יום אזכרתו של רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. אם יש משהו שהדגיש הרב צבי יהודה יותר מכל דבר אחר הוא חשיבות נושא שמירת הלשון. וכל מי שלמד בעבר ב'מרכז הרב' זוכר בוודאי את השלט שניצב בכניסה לבית המדרש, בכתב ידו של הרב צבי יהודה, הדורש לשוב ולייסד את סדר הלימוד היומי בצהריים ב'שמירת הלשון', ספרו של ה'חפץ חיים'. הספר היחיד אותו חייב את תלמידיו ללמוד שוב ושוב, פעם אחרי פעם. כמו מותיר לכולנו צוואה לדורות: למדו להביט זה בזה דרך הלב הפנימי, מלפנים ולא מאחור.