גדעון סער נחשב היום לאחד הפוליטיקאים החדים בישראל. כזה שברזומה שלו רשימת הישגים יפה בעיקר בכל הקשור לתחום המינויים.
השנים שבהן למד את החכמה הפוליטית מגדולי המומחים בתחום בישראל ובהם אריק שרון ובנימין נתניהו וניסיונו כמזכיר ממשלה וכיו"ר קואליציה, מציבים אותו בשורה אחת איתם היום. במידה רבה הוא אדריכל הקמת הממשלה הנוכחית ומאז שמונה בה לשר המשפטים, הוא מצליח למנות בקלות את מקורביו לתפקידים בכירים.
אך כל השבחים הללו לשר סער רק מגדילים את התמיהה שהתנהלותו מעוררת כעת, לאחר מינויה של עו"ד גלי בהרב מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה ורגע לפני מינוי ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון.
האידיאולוגיה המוצהרת של סער בכל הנוגע למערכת המשפטית היתה ברורה וחשופה לעין כל. במפלגת 'תקוה חדשה' שבראשותו, הביאו לפני הבחירות לידיעת הציבור את הכוונה לפצל את תפקידי היועץ המשפטי לממשלה ואת התוכנית לחייב שימוע פומבי למועמדים לשפיטה בבית המשפט העליון. בשנים האחרונות סער עצמו וחברים נוספים במפלגתו היו ממבקריו החריפים ביותר של האקטיביזם השיפוטי.
מינויו לשר משפטים היה נחמא פורתא עבור מתנגדי הממשלה מימין, תוספת הכוח בחברותה של איילת שקד כשרה נוספת בועדה לבחירת שופטים נטע תקוה שבמאבק החשוב על דמותו של בית המשפט העליון יהיו הצלחות למצדדי השמרנות המשפטית גם בשנים הבאות.
אך ככל שחולפים הימים נראה כי סער החליט לא להשתמש ביכולת התמרון הפוליטית שלו כלל. את מרצו הוא מפנה לקידום רפורמות בחוקי יסוד שעניינן הגבלת כהונה ומגבלות שונות על ראשי ממשלה עתידיים. המינוי התמוה של היועצת המשפטית לממשלה מבלי שנעשה כל נסיון להתחיל במהלך של פיצול תפקידי היועץ ובחירה במועמדת שכלל לא ברור מהי דעתה בעניין, יחד עם הפשרה המסתמנת במינויים לבית המשפט העליון שבמסגרתה ימונו שני אקטיביסטים בולטים (רות רונן וחאלד כבוב) ומולם שני מועמדי פשרה שאינם שמרנים (גילה כנפי- שטייניץ ויחיאל כשר), לא משאירים מקום למסקנה אחרת מלבד נטישה מוחלטת של הרצון לתיקון מערכת המשפט ולאיזונה. זאת כאשר במאגר המועמדים נמצאים שמות כמו ד"ר חגי ויניצקי, פרופ' דוד האן, השופטת תמר בזק־רפפורט והשופט רם וינוגרד. מינוי של לפחות שניים מהם, היה בונה קומה חשובה במהלך איזון בית המשפט ובהשבת אמון הציבור.
סער, האשף הפוליטי, בהרכב הנתון של הועדה לבחירת שופטים, לא רשאי לטעון "אני לא יכול". במקרה שלו, בדיוק כמו בקלישאה "אין לא יכול, יש לא רוצה".
גם את איילת שקד, שותפתו לממשלה, לא ניתן לנקות מאחריות. מי שמינוי שופטים שמרנים היה הדגל המרכזי שלה במשך שנים ובעיקר באמצעותו היא זכתה להיות לפרקים "יקירת הימין", לא יכולה לעמוד מן הצד. לשרה שקד יש את היכולת לסכל את מינויי הפשרה ולהביא לפחות ל-2 מינויים שמרנים בולטים מתוך הארבעה. שקד עצמה הגדירה זאת כ"הזדמנות היסטורית לאיזון בבית המשפט העליון" ולפני שלושה חודשים בלבד הבטיחה כי "עסקה שלא תהיה טובה – לא תהיה".
לכוח הפוליטי של שקד ולעמדה שלה בממשלה וב'ימינה' יש משקל גדול. באמצעותו היא ודאי יכולה להביא לתוצאה רצויה במינויים. גם לגביה השאלה היא כרגע האם היא באמת רוצה בכך או שגם מחשבותיה נודדות לאלקטורט אחר. כזה שמעדיף את השליטה האקטיביסטית בבית המשפט העליון ומתנגד נחרצות לשינוי ולתיקון המערכת המשפטית.
שלומי פרץ, מנהל הפעילות בתנועה למשילות ודמוקרטיה