פרופ' אבי לוי
פרופ' אבי לוי צילום: באדיבות שאנן

עד כמה רחוק יכולה להגיע אהבת ה׳? כמה רחוק יכולה להגיע אהבה בין איש ואשתו? חטא העגל. דממת החטא, הבושה והמבוכה. שתי פרשיות המשכן מאחורינו.

משה מכיר ואוהב את עמו על אף הכל. הוא רוצה לראות מה יקרה, עד כמה העם הזה, שרק לפני רגע היה בשפל המדרגה נרתם למעשים נעלים.

משה יורד מן ההר למחרת יום הכיפורים כשפניו קורנות, והוא מצווה על המשכן. עושה מגבית צנועה ומוגבלת, רק מחצית השקל לכל אחד אך האם זה מספיק מול המפרט העשיר כל כך של המשכן וכליו? והנה אנו שומעים מוסיקה מעניינת: "ויצאו... ויביאו... והביאו... המילה "הביאו" חוזרת בפרשתנו 14 העם מתפרק מתכשיטיו ומנזמיו. כולם, עשיר לצד דל, זקן וצעיר, זקנה ועקרת בית. כולם מתייצבים בתורים ארוכים כשדליי התכשיטים והחומרים בידם, עד שמשה צעק: די!! משה שמח בראותו את בני ישראל עומדים במבחן: "ויביאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב."

הגמרא במסכת שבת מסבירה את רשימת התכשיטים המופיעים בפסוק זה. הם לא הביאו רק נזמים ושרשראות עם תליון מגן דוד בלבד, אלא גם תכשיטים אינטימיים, פנימיים, שהצניעות טובה להם. מדוע זה כל כך חשוב? האם נוכל לומר שזה מבטא הערכה לנשים הצדקניות שהסירו מעצמן את תאוות העולם והביאו את היקר להן להיתוך והפיכת הזהב והכסף לכלי המשכן? או שמא נאמר שנדבת הלב של האיש והאישה באה מתוך המעגל הפנימי האינטימי של אהבתם. חיי אהבתם מתרוממים ועולים אל האהבה הלאומית והאלוקית המתגלה במשכן. נדבתם מבטאת את עובדת היות אהבתם נובעת ממקור עליון ומשם הם זוכים להשרות שכינה ביניהם.

הנשים הביאו בין השאר משהו שהיה רק להן: מראות. זהו תכשיט שנועד לשמר את יופיין בעיני בעליהן בשעות הקשות של העבדות, כשקל מאוד לאבד תקווה לזוגיות ופריון. גם את המראות הן הביאו, ומשה היסס, שכן אלו חפצים בעלי ניחוח אינטימי מדי שנוגעים למעשים שרחוקים מהקדושה. וה׳ אומר לו: קבל מהן, כי בזכותן בני ישראל פרו, ובזכותן נגאלו, ולא רק שתקבל מהן, אלא אף הצב אותן כמראות שיצפו את הכיור שממוקם בפתח אוהל מועד. שם מסביב לכיור שובצו המראות הצובאות, כדי להזכיר, קבל עם ועולם ולדורי דורות, את תרומת הנשים. את התרומה המכוננת, המדגימה, האישית והמיוחדת. תרומתן לקיום המשפחה והעם לא הסתיימה עם היציאה ממצרים והגאולה, אלא ממשיכה גם לאחר מכן והעדות קיימת במראות הצובאות.

עוד ציווי שתכליתו להציב סוג של תמרור, אך ממשמעות אחרת: הכרובים: "ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים...פורשי כנפים למעלה". רק לפני רגע הוכו העם על חטא העגל שקראו לו: "אלה אלוהיך ישראל". ולא עוד, אלא שבמתן תורה ה׳ מצווה בהמשך לדיבר: לא יהיה לך... : לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם". ועכשיו הוא מצווה אותם לעשות כרובים, ועוד בתוך קודש הקודשים אל מול פני הכפורת מעל הארון? איזו סתירה! כיצד הלב מסוגל להכיל זאת? אבל זוהי בדיוק המטרה! הכרובים מציבים אתגר פילוסופי אמוני מול כל מתבונן; דווקא הכרובים משרתים היטב את רעיון המלחמה המתמדת ברעיון האלילות. אלילות אינה רק פסלים מעץ ואבן, מזהב, כסף ונחושת, אלא כל רעיון שמשעבד את האדם ורוחו ומנתק אותו ומרחיק אותו מהמוסר האישי ומהרעיון האלוקי.

הרעיון האלילי אינו משתנה, אלא השמות והחומרים הם שמשתנים. היום העבודה זרה מקבלת דמות של רעיונות ממכרים, מכשירים משעבדים, ממון ורכושנות על מלבושיהם השונים. סגידה לשנאה, לקנאה, לתחרות ועוד. תפקיד הכרובים לומר לנו שכל מה שלא קשור אל ה׳ יכול להפוך לאליל.

אל מול פני הכרובים בקודש הקודשים, המתבונן מבין כי רק מציאות ה׳ קיימת, וכל ערך ורעיון כפופים למוסר האלוקי הטהור. ברצונו של ה׳ לאסור פסל ותמונה, ומאידך להתיר עשיית כרובים קדושים ומוחשיים. אסור לו לאדם לטעות במראה עיניו כך שלא יעלה בדעתו שהכרובים, המשכן או כליו יהיו תחליף לאלוקות, וזו בדיוק הסיבה שיש שני כרובים ולא אחד כי אחד ה׳ ואין עוד מלבדו. גם הכרובים פורשי כנפים למעלה. מפנים את מבטך, האדם, אל השמים כלפי מעלה אל ה׳ והנהגתו והשראת שכינתו מלמעלה. דע לך שאתה לא לבד ותמיד זה שניים. שניכם, כמו הכרובים, מתבוננים איש בפני אחיו ושואבים את מקור ההשראה האלוקית מתוך ארון הברית במשכן, שמעניק לאדם את האדם הישראלי את השחרור משעבוד האלילות.

פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה