מה שהכי מדהים בפלישה של רוסיה לאוקראינה - זו התדהמה: התדהמה מפוטין שבאמת פתח במלחמה כאילו אנחנו לא יודעים מי זה פוטין ומיהי רוסיה, כאילו הוא לא עשה את כל ההכנות אל מול עיני כל העולם, כאילו יש לו בדל-סיבה להימנע ממתקפה צבאית כשהוא יודע היטב (בניגוד לנדהמים אצלנו) שחוץ מהאוקראינים אף מדינה לא תילחם נגדו, וכולם רק יצקצקו בלשונם.
התדהמה מביידן, ג'ונסון, מקרון ושאר מנהיגי מה שנקרא "העולם החופשי", שרואה עצמו חופשי לשאת נאומים נלהבים ולעמוד מנגד. כאילו אנחנו לא מכירים אותם מסכסוכים קודמים, כאילו אנחנו לא יודעים שמי שדואגים ל"שלום העולם פועלים באופן שיטתי רק למען שלומם-שלהם.
התדהמה מכך ש"הסכם בודפשט" נשכח והפך לפיסת-נייר שלא שווה את החתימות המתנוססות עליו. בהסכם הזה, שנחתם ב 1994, ויתרה אוקראינה על ארסנל אדיר של נשק גרעיני שהיה ברשותה, ו"קיבלה הבטחה" חתומה ע"י מנהיגי ארה"ב, בריטניה ו... רוסיה (כן, רוסיה) שהם יכבדו את ריבונותה ואת גבולותיה. וימנעו משימוש בכח נגדה. למה אנחנו עדין נדהמים מזה שהסכמים בינלאומיים הם בשעת-מבחן לא יותר מפיסת נייר?
כל טיל רוסי שנוחת עכשיו באוקראינה, כל חייל רוסי שפולש עכשיו לתחומה, כל זעקה של נשיא אוקראינה על כך ש"השאירו אותנו לבד" צריכים לפתוח את הראש לישראלים הנדהמים, אלה שסומכים תמיד על מנהיגי אירופה וארה"ב, שרואים במנהיגים האלה מעבר לים בני ברית שחובה להישמע לעצתם ולדרישותיהם, כי רק טיפשים לומדים מהנסיון, חכמים יכולים, וחייבים, ללמוד מהנסיון המר של אחרים.
כשלון המנהיגות בעולם מחדד את הצורך במנהיגות אצלנו: מדינת ישראל חייבת להיות תמיד, ובמיוחד בעת חירום כזו, מנהיגת העם היהודי כולו. עליה לדאוג לכל היהודים באוקראינה, לכולם, לא רק לישראלים שבהם. כי זו תעודת-הזהות שלנו: אנחנו לא רק המדינה של אזרחי ישראל, אלא של כל עם ישראל. מאות אלפי אחינו ואחיותינו שנלכדו במלחמה לא-להם, שחווים עכשיו פחד-מוות ממש, ושחייהם, בריאותם, ושלומם תלויים להם מנגד.
מדינת ישראל חייבת לעשות עבורם הכל, להציב אותם במרכז תשומת הלב והאחריות הלאומית, להחיש להם כל סיוע נדרש, הן כדי לשרוד את התופת, והן כדי להיחלץ משם, ולהגיע לכאן.
מבצעים שמדינת ישראל ידעה לבצע כשהיתה קטנה וצעירה, פעולות שהתנועה הציונית ידעה להרים עוד בטרם מדינה - חייבים להתבצע גם היום, כלפי כל היהודים ולא רק כלפי "ישראלים", כי זו אחריותנו. מדינת ישראל אינה אחראית רק על ארץ ישראל, אלא גם על עם ישראל באשר הוא. הביטוי המופלא (של מנחם בגין ז"ל) "הים אינו גבול עמנו" צריך להיות היום קוד-ההפעלה של מדינת ישראל, ואבן-הבוחן שבו יבחנו מנהיגיה.
כולנו מתבוננים בהשתאות על המנהיגים היהודים באוקראינה, שיכלו לחלץ את עצמם ואת משפחותיהם, אבל בחרו לסכן את חייהם והישאר שם, עם צאן מרעיתם, לדאוג לכל צרכיהם, מקמח, שמן וסוכר, דרך מקומות מקלט ועד שמירה חמושה. מנהיגים מרשימים כמו הרב משה אסמן מקייב, מנדל מוסקוביץ' שליח חב"ד בחארקוב, הרב אברהם וולף מאודסה, ואחרים, שמוסרים את נפשם, פשוטו כמשמעו, כדי לטפל ביהודים כולל קשישים, יתומים, וחסרי ישע. זו מנהיגות מעוררת התפעלות והערצה. המנהיגות של מדינת ישראל חייבת לעשות הרבה יותר למענם. אסור לה, למדינת ישראל, לבדל עכשיו, במאמצי הסיוע והחילוץ, בין "ישראלים" ל"יהודים", בידול כזה הוא כשלון מהדהד במבחנה כמדינת העם היהודי, כשלון שאסור להגיע אליו.
רש"י בפרשת השבוע מפגיש אותנו עם ההשוואה בין נדיבות-הלב של פשוטי העם "כל נדיב לבו יביאה", ובין זו של הנשיאים. "מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה?" - שואל רש"י, ומשיב: "אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסרין - אנו משלימים אותו. כיון שהשלימו ציבור את הכל... אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השוהם וגו'." לאחר הכשלון המנהיגותי הזה, למדו הנשיאים לקח, "לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה" - אומר רש"י, ואינו מסתפק בכך אלא מדגיש שמדובר בכשלון: "ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב".
עם כל ההערכה וההצדעה למנהיגים היהודיים האמיצים והמסורים באוקראינה, אסור למדינת ישראל להישאר מאחור. זה רגע המבחן שלה, הרגע בו המילים "את אחי אנוכי מבקש" חייבות להפוך למאמץ-אדירים, להתגייסות של כל הקשרים והיכולות, לסדרה של פעולות נחושות, מתוחכמות, יצירתיות, למען אותם אחים. אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, להוציאם מצרה לרווחה, מאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה. אמן.