מאז שנולדנו, חינכו אותנו שהמפעל הציוני להפרחת השממה בארץ ישראל הוא חשוב מאין כמוהו, שהתיישבות במקומות נידחים היא מהלך אסטרטגי חשוב כדי שלא יכבשו אותנו ארצות אויב ושחשוב ליישב את כל הארץ כי היא שלנו. אבל האם אנחנו כאנשים באמת רוצים לגור בפריפריה? ואיך אפשר למדוד את איכות החיים בפריפריה ביחס למרכזים עירוניים?
הפרחת השממה תפסה 2 ציפורים במכה אחת: הבטחת גבולות ישראל ויישוב אלפי יהודים העולים מכל רחבי תבל. אולם האם הפריפריה היא באמת המקום ליישב בו עולים חדשים, והאם נכון לעודד אנשים להגר אליה ממרכזי ערים?
מחקרים מראים ששיכון עולים חדשים בפריפריה לעומת המרכז פגעה בעולים; רמת החינוך ירודה יותר, ההזדמנויות התעסוקתיות דלות יותר וקשה יותר להתפרנס. יתרה מזאת, השיכון בפריפריה מביא לעומס על הכבישים, שכן רבים מהמתגוררים בפריפריה עובדים במרכז.
החיים בפריפריה מצטיירים כאיכותיים; שטח נרחב, בית פרטי וגינה. אולם, בפועל הפריפריה נגישה פחות, השירותים המוצעים בה דלים, התחבורה מצומצמת וכך גם אפשרויות התעסוקה.
האיום היבטחוני כבר מזמן חלף; שטחי ארץ ישראל שייכים לנו גם ללא התיישבות לאורך הירדן או ליד אילת. גם הצפיפות הרבה שנוצרה במרכז כתוצאה מקליטת אלפי היהודים כבר לא קיימת באותם המימדים. אם כך, למה המדינה ממשיכה לעודד הגירה לפריפריה בתצורת הנחות על מגרשים, הטבות מס ועוד?
רק כדי להבין סדרי גודל, תקציב המשרד לפיתוח הפריפריה והגליל לשנת 2020 עמד על 124,800,000 ש"ח כשמתוכו כ-91,000,000 ש"ח הוקצו לפרויקטים. בשנה זו, הושקעו כ-20,000,000 ש"ח ב-12 רשויות מקומיות הממוקמות בפריפריה, כחלק מפרויקט שמטרתו עידוד הגירה חיובית.
יתכן שאנו מרגישים צורך לתמוך בעקרון שמהווה את לב החזון הציוני של התיישבות עובדת בארץ ישראל, על אף שאין באמת צורך להעניק תמריצים כלכליים לאזרחים לעבור לפריפריה? אולי הגיע הזמן שנפסיק לסבסד את המגורים בפריפריה, ונתמוך במי שגר שם כבר עכשיו? אם החיים טובים יותר במרכז, צריך לעודד אנשים להתיישב בפרברי המרכז, ולהשקיע בתשתיות תחבורה שיאפשרו להם להגיע לעבודה במרכז, ולחזור במהירות הביתה בסוף יום העבודה.
ארץ ישראל תישאר שלנו גם בלי להתיישב על גבול הירדן, עדיף לנו לתת לטבע להתפתח באיזורים האלו ולהגיע אליהם בחופשה, או בטיול, במקום להעתיק את מגורנו למקום שיהיה לנו לא נוח, ללא פרנסה וללא חינוך לילדינו.