המלחמה באוקראינה מנוצלת על ידי הנהגות ערביי עזה והרשות הפלסטינית בכדי לקדם את הנרטיב השקרי הפלסטיני נגד מדינת ישראל.
מנהיגי חמאסטן בעזה והרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, הצופים ממרחק אלפי קילומטרים בזירת הלחימה האוקראינית, מבינים כי "הפוקוס" הוסט מהם בעל כורחם ושלא בטובתם בעת האחרונה. לפיכך מנסים הם בדרכים שונות לייצר זיקות והקשרים שישאירו את עניינם במרחב התודעה הציבורית – עולמית, ולו רק בשוליה, ליום שאחרי המלחמה.
סיבוב תודעתי
המלחמה באוקראינה מורכבת מהשילוש הבסיסי המאפיין מלחמות רבות בהיסטוריה האנושית: תנועה, אש ותודעה. בעוד הרוסים והאוקראינים פועלים במלוא המרץ במישורים אלו האחד נגד השני, מנסים הערבים להידחף ולעשות "סיבוב תודעתי" ציני, שקרי ומעוות לטובתם על חשבון אזרחי אוקראינה, הנאנקים תחת מכונת המלחמה הרוסית.
באמצעי התקשורת וברשתות חברתיות ערביות הזוכות להדהוד ברחבי העולם, מוצגות לאחרונה קריקטורות ונכתבים דברים המייצרים מצג שווא, לפיהם ישנם קווי דמיון מופלאים בין מאבק האוקראינים ברוסים לבין זה של ה"פלסטינים" בישראל. הדבר נעשה כמובן בכדי להציג את האחרונים, ש"בסך הכל" מנסים לשרוד ולהיאבק על זכויותיהם הבסיסיות לחסל את מדינת היהודים, כמסכנים הנרמסים תחת כוחות הכיבוש הציוני והאכזר.
באופן זה משווים הפלסטינים ומלינים על האופן בו מוצג ונתפש השימוש בבקבוקי תבעירה על ידי אזרחים כנגד הכובש. בעוד בקבוקי תבעירה משמשים את האזרחים האוקראינים "הגיבורים" נגד משורייני הצבא הרוסי בלבד, מלינים הפלסטינים על האופן בו דווקא הם נתפשים כ"טרוריסטים" בקריקטורה. למצער, שכחו הפלסטינים ותומכיהם כי מזה שנים, מרבית השלכות בקבוקי התבערה מבוצעות על ידי מחבלים לעבר אזרחים ישראלים, בכללם משפחות עם ילדים, בניסיון ובכוונה תחילה לשרפם חיים באשר הם יהודים. על כן מזכים הם בצדק רב את משליכיהם בכינוי טרוריסטים!
גם הניסיון להשוות בין ההתנגדות החמושה של האוקראינים המצויים במגננה מול הצבא הרוסי לבין ההתנגדות הפלסטינית התמימה למראה, העושה שימוש באבנים כנגד טנקים ישראלים, מוצגת על ידי הפלסטינים בעיוות ללא שמץ של בושה. הפלסטינים מנסים לייחס את מעשיהם להגנה עצמית רכה ולא קטלנית לכאורה, בפני הכוחות התוקפים אותם על לא עוול בכפם. מיותר לציין כי אין המצב כך היות ומרבית אירועי הירי לסוגיו, השלכות האבנים ובקבוקי התבערה לאורך השנים, נעשו על ידי המחבלים הערבים לעבר אזרחים ישראלים. אך גם כשנעשה הדבר לעבר כוחות הצבא – שוכחים הם מדוע נמצא הוא שם מלכתחילה ואת חלקם ב"הזמנתו" המאולצת אל קרבם.
באופן דומה משווים הפלסטינים את הפצצות הרוסים על ערי אוקראינה לאלו המבוצעות ברצועת עזה, בהבדל קטן לפיו התקשורת והעולם מתעלמים מעזה במופגן. גם כאן אין הפלסטינים מאפשרים לעובדות לבלבלם והופכים את היוצרות על פיהן עת מציגים הם את עצמם כמי שהוכו על לא עוול בכפם. כך, בעוד התקפות והפצצות הרוסים פוגעות באזרחים, ברכוש ובתשתית אזרחית בכוונה תחילה, ללא ודאות גבוהה כי הדבר יפגע במדויק בכוחות צבא וללא הפעלת נוהל "הקש בגג" או הודעה מקדימה בכדי לוודא שהמבנה פונה מיושביו התמימים- מציירים הפלסטינים את מטוסי חיל האוויר הישראלי כמי שנוקטים באותה גישה תוקפנית חסרת רסן והרסנית ברצועת עזה.
הישראלים נתפשים כמי שמפציצים, ללא סיבה נראית לעין, בניינים במרכזי שכונות מגורים ולא יעדי מחבלים ודאיים, לאחר שהוזהרו ופונו מיושביהם ששימשו מגן אנושי בעבור מחבלי החמאס "חפצי החיים". הפלסטינים שוכחים כי אילו היה צה"ל נוקט "בגישה הרוסית" כלפיהם, ומפציץ, ולו רק בפעם אחת ויחידה, את עזה ללא עכבות, חסמים ורחמים כפי שהדברים מתוארים לכאורה, אזי לא הייתה עוד נותרת אבן על אבן ברצועת עזה, כי אם חורבה עזובה ונטושה.
ומה עושה וצריכה לעשות ישראל בנדון?
בשעה שהפלסטינים פועלים במרץ, במקצועיות ובהתמדה, לעיצוב הנרטיב הלאומי השקרי שלהם, ישראל הרשמית אינה מגיבה בעוצמה, ולמעשה מותירה את הזירה חשופה.
הפלסטינים מנצלים את המלחמה בכדי ללחוץ על בלוטות הרגש של מדינות המערב הנאורות, היושבות על הגדר אכולות רגשות אשם ודאגה, בכדי לשמר את האמפתיה והדאגה עבורם גם אם זו תישאר על אש נמוכה לעת עתה.
הווה ברור כי הפלסטינים ילמדו היטב את לקחי המערכה על התודעה במלחמה זו, ישכללו את יכולותיהם ויפתחו את כליהם לקראת העימות הבא עם מדינת ישראל בבוא העת.
מדינת ישראל נדרשת בעת הזו לזהירות יתירה ולנקיטת מדיניות מושכלת התואמת את אינטרסיה בסכסוך בין רוסיה לאוקראינה, אך ללא ספק אל לה להפקיר את זירת התודעה לחורשי רעתה. ההתעלמות מהתעמולה הפלסטינית הגואה אינה בהכרח הצעד הרצוי, עת נרטיבים שקריים וזדוניים משתרשים וקונים אחיזה בקרב אזרחי העולם שדעתם אינה בהכרח מגובשת, ברורה או צלולה דיה.
משום כך על ישראל לתקוף ולא להתגונן בזירת התודעה. לצאת ממצב המגננה בו אנו נתונים כבדרך קבע ולעבור למצב מתקפה שיפגע באויבינו ויצר את צעדיהם בזירה.
יש להזכיר לפלסטינים את העובדה הידועה כי שפר עליהם גורלם עד מאד משום שמדינת היהודים הרחמנים היא שכנתם, אותה קנו כאויבת בעל כורחה בזכות רצונם לחסלה על יושביה. אין היא אויבת כאחד העמים דוגמת רוסיה, איראן, טורקיה או סוריה, הידועות בחמלתן כלפי מי שמעז לאתגרן או חלילה וחס- לעצבנן.
יש לחשוף את ארגוני הפלסטינים במערומיהם ללא הרף ובכל הזדמנות להכות בהם בשיטתיות גם בחזית התודעה. כך לדוגמא יש להציג את החמאס ככובש אכזר (כלפי בני עמו בעיקר) שהשתלט על רצועת עזה בכוח הזרוע והפך אותה למדינת טרור, המפגיזה את אזרחי ויישובי מדינת ישראל ללא אבחנה, למרות שזו נסוגה מרצונה וללא תמורה מכל שטח הרצועה, בה היה שלטון מצרי עד שנת 1967.
כובש ששם לו בכוונה תחילה כמטרה יעדים אזרחים, אותם הוא תוקף בדרכים שונות וללא שום עכבות בעשרות אלפי רקטות, פצצות וטילים מזה עשרות שנים! דבר שאינו נתפס בהגיון הבריא של אף אומה ובשום קנה מידה, אילו היה מדובר ברוסיה, סין, אנגליה או ארה"ב כשכנה. דבר שבזכותו פותחה מערכת הגנה יחידה במינה אותה אין לאוקראינה האומללה, המאפשרת לישראל לנהוג באיפוק ניכר ולא לצאת להתקפה מוחצת על חמאסטן, כפי שהיה צריך לקרות מזמן, אילולא "כיפת ברזל".
על ישראל להציג את "הפלסטינים" כערבים ומוסלמים שהתקבצו ובאו לארץ ישראל מכל רחבי המזרח התיכון ואפריקה משום ערביותם ו/או דתם שאפשרה תנועה במרחב המוסלמי, ללא זיקה, תביעה לאומית או חברתית. הרי באותה מידה יכלו הם להתיישב בכל חבל ארץ שבחסות האסלאם עד לקום מדינת ישראל, או למצוא עצמם מועתקים למקום מושב אחר על ידי העות'מאניים ותרים אחר פרנסתם ברחבי האימפריה, ללא היסטוריה ומסורת כעם ולבטח ללא כברת ארץ משל עצמם. שהרי מדובר בשבטים וחמולות עוינות שאינם מכירים בזכותם ההיסטורית של היהודים על מולדתם, שנגזלה לאורך השנים ונכבשה מידם בכוח ובדם, אך חזרה לקניינם פעם אחר פעם, כדברי שמעון הכהן לאנטיוכוס בן דמיטריוס המופיעים בספר מקבים א' פרק טו': "לא ארץ נָכריה לקחנו ולא ברכוש נָכרים מָשָלְנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה; ואנחנו כאשר הייתה לנו עת השיבונו את נחלת אבותינו".
בנוסף לדברים, על ישראל לתקוף את הפלסטינים על שבעצם השוואת מאבקם לזה של האוקראינים- פוגעים הם מחד באוקראינים ובלגיטימיות מאבקם כנגד צבא רוסי בלבד ולא כנגד אזרחים רוסים בכוונה תחילה. מאידך יש להזכיר לרוסים כיצד מצטיירים הם ונתפסים בעיני הפלסטינים, שמנסים לרקוד על הדם ועל כל חתונה אפשרית במזרח התיכון ללא הצלחה יתירה, ובוחרים בדרך כלל "בסוס" הלא נכון.
לסיכום- קרבות התודעה, להבדיל מקרבות בהם מבוצע תמרון פיזי, נמשכים ברציפות גם אם בעוצמות משתנות בין ותוך כדי מלחמות בין ארגונים, עמים ומדינות. לפיכך, אל לישראל להפקיר את הזירה הבינלאומית להתקפות הפלסטיניות בכלי התקשורת השונים, גם אם עצמת החלש ידועה וניכרת, לכאורה. על מדינת ישראל לשנות גישה ולנקוט במדיניות התקפית במהותה, שתפגע במאמץ הפלסטיני לייצר ולהשריש בתודעת ההמונים נרטיב הזוי שאין לו אחיזה או מקום.