חג פורים בולט בססגוניות הרבגונית שלו; משתאות, תחפושות, שוק פורים ומסיבות, "והשתיה כדת אין אונס".
אבל כשחושבים על זה קצת לעומק, יש בפורים, משהו שנראה על פניו מאוד לא יהודי. האם דרכנו היא להעמיד במרכז החג משתאות בהם המצווה העיקרית היא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? הייתכן שהיהדות שמאז ומתמיד ידעה להבחין בין הטוב לבין הרע וציוותה עלינו: "ובחרת בחיים", מאפשרת התפרקות שכזאת בחסות דתית כביכול? (אינני רוצה כרגע לדון על היקף מצוות השתיה בהיבט ההלכתי בו כבר עסקנו בעבר).
מה שברור הוא שחג פורים, בדרכו המשועשעת והעליזה, מבקש להצביע על דבר מה עמוק מאוד שמסתתר מאחורי תיאורי המשתה המוגזמים המופיעים במגילה. מהו אותו עומק חבוי?
בממלכת הרוחות הרעבות
לאחרונה נחשפתי לספר "בממלכת הרוחות הרעבות", שנכתב על ידי ד"ר גאבור מאטה, רופא יהודי קנדי. הספר, העוסק בהתמכרויות, מגייס לצידו בין השאר, רעיונות מתורת המזרח (ממנה נגזר גם שם הספר הקשור לאחד העולמות המתואר שם), כדי להבין את הצד המסתורי הזה בהתנהגות האנושית.
לאחר שקראתי בספר, עלתה בתוכי מחשבה פורימית קצת מהפכנית, שאולי מגילת אסתר וחג הפורים מבקשים לספר לנו בעצם על "ממלכת הרוחות הרעבות" כפי שהיא משתקפת בממלכתו של המלך אחשוורוש. כלומר, סיפורה של ממלכה המבוססת כולה על ההתמכרות, וממילא – על שורשיה והשלכותיה. וכך כותב המחבר לקראת סוף ספרו:
"התמכרות איננה בחירה, בוודאי לא מחלה. מקורה בניסיונו הנואש של אדם לפתור בעיה: הבעיה של כאב רגשי, של לחץ מציף, של קשר אבוד, של אובדן שליטה, של אי-נוחות עמוקה עם העצמי. בקצרה, זהו ניסיון נואש לפתור את בעיית הכאב האנושי. כל הסמים – וכל ההתנהגויות הכרוכות בהתמכרות, אם לסמים ואם למשהו אחר – נועדו להרגיע כאב בצורה ישירה או להסיח את הדעת ממנו. המנטרה שלי היא אפוא: השאלה הראשונה היא לא "מה מקור ההתמכרות?" אלא "מה מקור הכאב?" התמכרות מציפה כאשר ידיעת העצמי – ועל כן ידיעת האלוהות – חסרות. כדי למלא את הריקנות הקשה מנשוא, אנו מפתחים התקשרות לדברים בעולם שאין להם שום יכולת לפצות אותנו על מי שהננו".
בדברים הללו אפשר לאבחן כמה מהכאבים שצפים ועולים ברקע סיפור המגילה ובדברי חז"ל במדרשים: "בימים ההם כשבת המלך... אמר רבא מאי כשבת לאחר שנתיישבה דעתו" (מגילה יא, ב). במילים אלה מתארים חז"ל את המתח הנפשי בו נתון היה המלך אחשוורוש, שרוצה לוודא על ידי חשבונותיו שבית המקדש לא עתיד להיבנות יותר ושעם ישראל כבר לא יגאל. כך גם מתארים בהמשך שהמתח בינו לבין ושתי, המזלזלת בו, נובע ממעמדו המלכותי המפוקפק, בגללו הוא חש חסר בטחון ונוח לצאת מכליו. אם כן, ביסוד המשתאות המופרזים של אחשוורוש עומד כאב עמוק על מעמד ממלכתו המאוים. עד כאן אחשוורוש. ומה בנוגע לעם ישראל?
כי נמכרנו אני ועמי
מצבו של עם ישראל במגילה לא נראה מזהיר. חז"ל מלמדים שישראל שבאותו הדור "נהנו מסעודת של אותו רשע" (מגילה יב, א), והשלימו למעשה עם בזיון כלי המקדש ובגדי הכהן המוצגים לראווה בסעודה, עדות לייאוש עמוק מהגאולה. משיח לא יבוא וגם לא יטלפן.
גם כאן – מאחורי משתה שמח ועליז כביכול, רווי אדי אלכוהול, מסתתר כאב אין סופי ואולי אף ייאוש עמוק של עם הנתון במשבר זהות הנמצא בבירת האימפריה הפרסית. וכראיה מוחלטת למצב ההתמכרותי של ישראל דורשים חז"ל: "ויהי בימי אחשורוש אמר רב... הוא שכתוב, דברים כח, סח והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות וגו'". עם ישראל מתמכר ונמכר, "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד..." (אסתר ז, ד). אך מעומק השפלות, עולה ובוקעת גם הישועה וההתפקחות מן ההתמכרות. כיצד?
אם אשכחך ירושלים
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ה-ו). וכך ממשיך לכתוב מאטה: "כאשר אני מזניח את מה שנצחי בי, אני מתנתק ממקור כוחי האותנטי ומאבד את קולי. כך זה בחיים, לעניות דעתי. במצב של עוני רוחני, אנו מועדים להתפתות לכל מה שעשוי לאלחש את פחדינו. בשורה התחתונה, זה מקורו של תהליך ההתמכרות, מאחר שעצם מהותו הוא הדחף לקחת מבחוץ את מה שבאופן נאות עולה מבפנים. כשאיני מעלה את ירושלים – "עיר השלום" שבפנים – מעל תענוגות העולם הזה, אני מתקבע על מקורות חיצוניים של הנאה או כוח או משמעות..."
מאטה מדבר על הצד הנפשי-פסיכולוגי, אך למעלה מכך מסתתר הצד הרוחני. ירושלים הממשית, המוכחשת והנשכחת במגילה היא למעשה מקור הכאבים העמוק של כל דמויות המגילה. כאשר ירושלים לא עולה על ראש שמחתנו, עולה ראשם של אחשוורוש והמן מן הריקנות התהומית של החיים ומובילים להדוניזם נהנתני המוליך בסופו של דבר לכאוס ואבדון.
וזה לעומת זה עשה אלוהים. המפתח למהפך הפורימי הפנימי נובע מההתעשתות מהשטות, וההתפקחות מההתמכרות. כאשר יש מי שגם בעומק המשבר, איננו שוכח מהו מקור הכאב האמיתי: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל". מרדכי מעלה את ירושלים על ראש שמחתו, זוכר ומזכיר שוב ושוב את מקור הכאב האמיתי, שהוא הגלות המרה, ולא נותן את ליבו לשכוח.
בעידן השפע בו אנו חיים חשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב. כאשר אנו מחוברים לאלוהים, ערכים עמוקים ונצחיים ממלאים את חיינו, וממילא, נוצר בתוכנו החוסן הפנימי להתמודדות עם שלל ההתמכרויות לסוגיהן. וזוהי גם מגמתה האמיתית של שמחת הפורים היהודית. לא שכרות של שכחה אלא של זכירה וחיבור. לחיים, לחיים!