ראומה הררי
ראומה הררי צילום: ללא קרדיט

כמה חיכינו לפורים הזה. סוף סוף לחגוג במסיבות המוניות ללא הגבלה מספרית, לשלוח ולקבל משלוחי מנות, מיד אל יד, ללא חשש, לרקוד ביחד, לקרוא מגילה ברוב עם. כבר שנתיים שאנחנו מחכים לחגוג את פורים בלי מסכות..

האמת היא שמגיע לנו לחגוג.. אחרי כל כך הרבה מתח, מגיעה לנו הפוגה. הבעיה היא שלפעמים לתחושת "המגיע" מתלווה רצון עז  לפצות. מדובר במנגנון מסוכן של 'עד דלא ידע', מנגנון רעב שלא יודע שובע.

ופה טמונה הסכנה האמיתית. שלא נמצא את עצמנו דוחפים את השמחה במינונים גבוהים, בולעים ומקיאים. הדבר קצת דומה לאדם שהתנזר ממתוקים עד ש"נשבר" לו, והנה הוא מוצא את עצמו ברגע של פיצוי, מול הארון במטבח, ושם הוא לא מסתפק בכמה קוביות הוא בולע חפיסות של מתוקים, בולע בלי ללעוס, בלי לטעום, בלי להתענג על הטעם, רק כדי לפצות על החוויה האבודה. 

טיפוסים מביני עניין ואניני טעם, ידעו לומר לכם שהמתינות, היא העונג האמיתי. הם ידעו להסביר שהטעם מפוענח בבלוטות הנמצאות בחלל הפה. שבכלל, תחושת ההנאה מתחילה עוד עם הרשרוש העדין של העטיפה, והסרת עטיפת האלומיניום.

שניחוח הארומה הדקיק של המשקה, עובד נפלא על החושים שלנו ולא באמת צריך להפציץ את המערכת בגרייה עודפת.  השנה אני מקווה בעיקר עבור הילדים והנוער שלנו. שנוכל להרגיע עם תחושת ה'מגיע'. שלא נמהר לפצות ולבלוע נוכל לחגוג ולשמוח מתוך אחריות.  

נכון, מגיע לנו להנות, ולהודות על הרגע הזה שבו אנו זוכים לחגוג מתוך בריאות. ויחד עם זאת, יש לנו פה הזדמנות להראות לילדים שלנו שבתוך העולם המתעתע הזה, אנחנו חוגגים את חגיגות האמונה והאמון שלנו בחיים. לשמוח שמחה רגועה, שתמשך גם ביום שאחרי פורים.

לא שמחה שהצלחנו "לחטוף ולבלוע"  להראות להם שאפשר גם בלי לבלוע ולהקיא, להנות מהצלילות ולא רק מהטשטוש. כי אחרי השנתיים האחרונות, באמת מגיע לנו להתענג על השמחה.