אנו עוסקים בפרשתנו בסוד החיים. "אישה כי תזריע וילדה זכר" ומייד לאחר מכן מצווה התורה שעליה להביא קורבן חטאת, והאם הבאת חיים לעולם היא חטא?! הרי להביא ילדים לעולם זה הדבר הנעלה והעליון והמפליא שניחנו בו הנשים. היינו מבינים הבאת קורבן תודה, אבל חטאת? ראוי שאישה שמצויה בסכנת חיים במהלך הלידה תביא קרבן תודה בדומה לברכת "הגומל", אבל למען ה', מדוע שתביא קורבן חטאת?
השעון הביולוגי המורכב של תהליך יצירת החיים הוא מפליא ובלתי נתפס. כדי שנבין זאת חייבים אנו להבין את עניין האדם שנוגע במת ונטמא טומאה חמורה שמחייבת אותו להתרחק מהציבור למשך מספר ימים ולהימנע לחלוטין מלגעת באנשים וחפצים. "כי בכל אשר יגע יטמא", ורק לאחר שהתרפא וטבל במקווה, מיטהר הוא וחוזר חזרה לחברה. כשמתייצב האדם מול המוות הוא חש באוזלת יד, ייאוש וחוסר תקווה, מצב נפשי ותודעתי שמוביל לחוסר איזון הכרתי. כדי לחזק ולבנות מחדש את האמונה בדבר נצחיות הנשמה חייב לבוא זעזוע נגדי ומידי: טומאה פיזית. כך גם אצל היולדת- ככל שמתקדמים חודשי ההיריון ובייחוד בשעת הלידה, חלה נסיגה בנשמתה: מפוזיציה של עצמאות וחירות רוחנית לכניעה לתהליכים ביולוגים ופיזיים סבוכים בחודשי ההיריון שמגיעים לשיאם בזמן הלידה, שם נמצאת הכרתה וכל ישותה. באותה עת היא אינה נתונה לקסמי הלידה והפלא של היווצרות החיים, אלא טרודה בכאב ובסבל: "בעצב תלדי בנים". היא רחוקה מהתפעלות ואף פעמים רבות נשבעת שלא תהרה שוב. דווקא הטומאה וההרחקה במשך ימים הם שנותנים לה, כמו גם לטמא-מת, את ההזדמנות להירגע מחשבתית ולראות את הדברים בפרספקטיבה הנכונה, ולהתפעל מחדש מהחיים ולרצות להרות שוב. ראו כמה אהבה, שמחה, נתינה ורצון להשקיע לקום בלילות, להניק ולהעניק חשה האם כלפי תינוקה הרך. לכן, לא התהליך מביא לטומאה ולצורך בחטאת אלא השקפת האדם, הנפגמת בתהליך ועל זה צריך לבא התיקון.
אם כך, מדוע פתחה הפרשה במילים "כי תזריע", במקום "אישה כי תלד..."? הסיבה לכך נובעת מרצון הכתוב להפגיש אותנו עם הפלא הגדול בתהליך, שבו נרקם העובר ברחם האישה. מרגע העיבור מתחולל מפגש בין התא הזכרי בתנועתו הפלאית אל התא הניקבי והשתלבותם יחדיו לשם יצירת חיים חדשים, שדומים להורים אבל שונים: על כן יעזוב איש את אביו ואימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, אך גם שונים זה מזה.
כמה תנאים סביבתיים, כימיים ביולוגים, אנדוקרינולוגים, פיזיולוגים ועוד צריכים להתקיים כדי שיתקיים השלב של "תזריע" ועד "וילדה. כיצד תאים פשוטים הופכים בתוך ימים ושבועות למערכות המורכבות ביותר, ובתהליכים של התמיינות מקבלים גוף מושלם ומערכות תקינות וכמה סיכונים, סיבוכים ותקלות חלילה יכולות להיות? ומתי יודעים להעריך זאת? כאשר חס ושלום ישנה תקלה ולו הקטנה ביותר. אז מתחילים להעריך את הרגיל והשיגרתי. מי מאיתנו יודע להעריך ולהודות כל בוקר יכולתו לנשום עצמונית, על כך שליבו פועם בקצב טוב ומותאם במשך כל חייו, על כך שמיליוני נפרונים בכליות עושות עבודות פינוי, והכל לאורך בשקט לאורך זמן, בלי רעש, בלי פרסי נובל, ללא צורך בחלקי חילוף, ועוד. אנו מעריכים זאת כאשר אנו סובלים פתאום חלילה משיבוש בנשימה, שיבוש ביציאות או בעיכול, או כאשר הלב מדלג על כמה פעימות והדם לא מגיע למוח למספר דקות. אז המאמין מתפלל, אבל לא רק הוא. כל אחד צריך להעריך את השיגרה ולהודות עליה: "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים..." שאם ייסתם חלילה אחד מהם או יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת ועל כן לברך, לקלס ולהודות ל: "רופא כל בשר ומפליא לעשות".
אשריכן הנשים שזכיתן להיות שותפות למעשה הבריאה בכל הריון ולידה, ואינה משתווה התפעלותכן לפליאת הגבר שרק יכול להיות שמח בקבלת צאצא חדש, כמעט באופן פסיבי.
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית לחינוך שאנן בחיפה