השבוע הזה היה מבחינתי, לפני ואחרי כל דבר אחר, השבוע של כ"ד באדר, וכל מה שארע בו, וגם מה שלא - נשקף אלי דרך המשקפיים של כ"ד באדר.
בכ"ד באדר תש"ד - 1944, פלשה גרמניה הנאצית להונגריה, והיום הזה צרוב בזכרוני, כמעט כאילו הייתי שם.
אמי ז"ל סיפרה לי על הימים הנוראים האלה, ימי סוף אדר ותחילת ניסן, בהם הנאצים ימ"ש חוקקו במהירות-שיא סדרה של חוקי-גזע. כמעט בכל יום התפרסם חוק חדש: החל מחוק הטלאי-הצהוב, דרך חוקים שאסרו כניסת יהודים למקומות ציבוריים, ועד הגזירה להיכנס לגיטו. סדרת-החוקים הזו היא שהביאה את סבתי ז"ל למסקנה שחייבים לברוח. סבתא שלי החכמה, האזינה וגם האמינה לסיפוריה של צלינה, פליטה יהודיה מפולין, על מה שמעוללים הנאצים ליהודים באירופה הכבושה, ולכן כשראתה את חוקי הגזע - הבינה שמדובר לא רק בהשפלה, אלא במנגנון שסופו השמדה. וחייבים לברוח.
אבל, בשביל לברוח צריך לזייף תעודות, ואת זה סבא שלי ז"ל לא הסכים לעשות. סבא טען בתוקף, שהוא אדם ישר, ואדם ישר לא מזייף תעודות. סבתא, שהרגישה על כתפיה אחריות עצומה לגורל משפחתה, טענה בתוקף, שכדי להציל חיים - צריך לזייף. אמא שלי, אז ילדה בת 9, היתה עדה לויכוח הזה בין שני הוריה, ויכוח קשה שהסתיים, ב"ה, בנצחונה של סבתא (אחרת לא הייתי כאן, כמובן). משפחתה של אמי ברחה, וניצלה. מאות אלפי יהודי ערי-השדה בהונגריה הובלו תוך שבועות ספורים ברכבות-המוות אל מחנות ההשמדה, רובם הגדול לא שרדו.
גדלתי על סיפוריה של אמי, וכמוה גם אני מסתכלת על המציאות שלנו כאן, בארץ ישראל, במדינת ישראל, גם דרך המשקפיים של השואה. את המשקפיים האלה היצעתי השבוע גם לבני נוער אתם נפגשתי בחדרה, בנתניה, ובירושלים, בני נוער המומים, כואבים, חרדים, כועסים, היצעתי גם להם להתבונן על כל מה שקורה בכלל, ועל מה שקרה השבוע בפרט, דרך המשקפיים של כ"ד באדר.
מה יש במשקפיים האלה?
קודם כל הכרת הטוב, הודיה עצומה על כך שאנחנו כאן, בארץ ישראל, במדינת ישראל, בתהליך המופלא של קיבוץ נדחי ישראל, של שיבת ציון, והקמת מלכות ישראל. נכון, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, אבל בדור הזה, דור של ראשית הגאולה והתקומה, אנחנו כבר לא חסרי הגנה, יש לנו מדינה משלנו, צבא ומשטרה משלנו, ואנחנו מצדיעים להם השבוע בלב כואב אבל גם נרגש.
מה עוד יש במשקפיים של כ"ד אדר?
החובה להכיר ברוע, בשנאת-ישראל, לא לטשטש, לא להעלים עין. לא לשבח את אבו מאזן על גינוי הפיגוע, אלא לזכור ולהזכיר שהוא זה שמשלם משכורות למחבלים ומשפחותיהם. לא לשבח את מנסור עבאס על גינוי הפיגוע, אלא לזכור ולהזכיר שהוא מחבק את ראאד סאלח, המסית הראשי, שאתו מתחבקים כל המחבלים. לא לשכוח, לא לאפשר להשכיח, שלפני שבועיים בלבד היתה באום אל-פאחם קבלת פנים חגיגית למחבל ששוחרר מהכלא, כן כן, שבועיים בלבד לפני ששני מחבלים נוספים יצאו משם לרצוח יהודים בחדרה.
לזהות את הסכנה, ולפעול כנגדה באחריות ובנחישות, גם בדרכים ובפעולות שלא תמיד "נראות טוב". במילים של סיפור-הילדות של אמא שלי: להיות בצד של סבתא שלי ז"ל (גם את סבא מאד אהבתי, ואני אסירת-תודה לו כל חיי, על כך ש"נכנע" לסבתא...).
במילים של ימינו:
לפעול כעת באחריות ובנחישות כדי לגדוע את היכולת, את הרצון, ואת התמריצים של כל העומדים עלינו לכלותנו: בהחרמת כל הכסף המוזרם למשפחות מחבלים (קטן על גורמי המודיעין שלנו) וסגירת הבנקים דרכם הוא מוזרם, באיסוף מאות-אלפי כלי נשק במגזר הערבי, במעצרי-מנע המוניים, כולל של מסיתים במסגדים ובתקשורת על כל סוגיה, בהגבלות-תנועה לכל המחבלים שאי-פעם נכלאו ועכשיו מסתובבים בינינו, בחקיקת חירום של חוק שלילת אזרחות למחבלים, וחוקים נדרשים נוספים. חלק מהצעדים הנדרשים יהיו מאד לא-פוטוגנים, אבל הם יהיו מצילי-חיים, ולכן חובה לבצע אותם.
על המילים בפרשת החודש, אותה נקרא השבת: "והיה היום הזה לכם לזכרון" כותב רש"י: "לזכרון - לדורות; יום שהוא לך לזיכרון - אתה חוגגו". אז אני לא חוגגת את יום כ"ד באדר, אבל אני כן נושאת אותו אתי לזכרון, ואני מציעה גם לכם לשאת אותו, להשתמש במשקפיים המיוחדות שלו. המשקפיים של כ"ד באדר מחייבות אותנו להודיה גדולה, ובמקביל גם למבט נוקב במציאות, לאחריות ולנחישות. אם נתבונן דרכן, נוכל לראות בו-זמנית את הזכות ואת האחריות גם יחד.