הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא צילום: עצמי

שלוש מי יודע?

שלוש מי יודע? שלוש שבתות מתחברות להן יחד בשנה הזאת. השבת האחת היא יום השבת עצמו שבו נציין השנה את חג הפסח. השבת השניה היא חג הפסח, המכונה גם הוא 'שבת': "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו). וכדרשת חז"ל במנחות (סה, ב), 'ממחרת השבת' הכוונה היא ממחרת יום טוב ראשון של פסח. השבת השלישית היא שנת השבת בה אנו נמצאים, שנת השמיטה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" (ויקרא כה, ו).

מהו היסוד המחבר בין שלושת השבתות הללו? 

על מנת לעמוד על כך, נחזור לרגע לסיפור שליחותו של משה להוצאת בני ישראל ממצרים. לאחר בואו של משה רבנו לפרעה לראשונה, עם הדרישה הא-לוהית לשחרור בני ישראל ממצרים, מצב השעבוד לא השתפר אלא התדרדר והחמיר. לאחר מכן, משה רבנו נשלח שנית אל פרעה ומשה שואל בתמיהה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב). תשובת ה' אל משה מעניינת ומפתיעה ולא תמיד שמים לב אליה מספיק: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו, יג). 

שתי שאלות מרכזיות עולות מתוך הציווי האלוהי שמוטל על משה ואהרן; ראשית, מה פשר הציווי 'אל בני ישראל', הרי פרעה הוא המשעבד ועליהם לצוות אותו? ונוסף לכך, מהו תוכן הציווי? מה נאמר בו שלא נאמר קודם לכן ולא פעל את פעולתו? 

על קושי זה משיב הירושלמי (ראש השנה ג, ה): "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר". "על מה ציום על פרשת שילוח עבדים.  ואתיא כהיא דא"ר הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים הדא הוא דכתיב (ירמיהו לד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי". דברי הירושלמי מדהימים בעוצמתם ובסיפור שהם חושפים בפנינו. ונבאר את הדברים. 

לשחרר ולהשתחרר

בסוף ימי הבית הראשון, בימי הנביא ירמיהו המנבא על חורבן הבית, התעורר בעם, בעקבות האיום הבבלי של נבוכדנאצר, רצון לשוב בתשובה. צדקיהו מלך יהודה, יחד עם כל תושבי ירושלים כרתו ברית שבה התחייבו לחזור ולקיים את מצוות שחרור העבדים העבריים במלאת שש שנים למכירתם. אלא שלאחר מכן, חזרו בהם האדונים, השתלטו בחזרה על עבדיהם ושבו לשעבד אותם תחתם. על מציאות חברתית זאת נגזר עליהם להימסר לידי ממלכת בבל. 

בנבואת התוכחה של ירמיהו נאמר: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם. וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (ירמיהו לד, יג-יז).

וכך הסביר את הדברים מורי חותני הרב אלישע וישליצקי זצ"ל: "מדברי ירמיהו עולה, שהמצווה הזאת היא הברית שכרת הקב"ה עם ישראל ביום צאתם ממצרים. הירושלמי מבאר ששילוח עבדים זהו הציווי האלוקי הגנוז במילים 'ויצום אל בני ישראל'. החירות האישית והחירות הלאומית הופיעו בישראל כאחת... השתעבדות של יהודי ברעהו היא חילול השם. בתוך סיבוכי העניינים שבעולם הזה יכול המצב להתדרדר עד כדי כך שישראלי נמכר לעבד, אבל זה חייב להיות זמני בלבד. לאחר שש שנים צריכה לצאת החירות הפנימית אל הפועל. החירות היא דבר יסודי ביותר, עד כדי כך שכרת עליה הקב"ה ברית מיוחדת עם בני ישראל מיד בצאתם ממצרים" (מתוך הספר 'למועד הזה', עמ' 230). 

חירות בשלוש מערכות

היסוד המחבר בין שלושת השבתות הללו, הוא חיבורן למושג החירות. השבת מוציאה לחירות את כל שכבות העם ואף את בעלי החיים: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יא). וכמוה גם השמיטה: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג, יא). ויסוד הכל בחג הפסח, בצאת ישראל ממצרים, לחירות עולם: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יד). 

החיים בעולם שייכים אך ורק לנותן החיים ומקורם. השבת, על הופעותיה השונות, משיבה את החיים אל שורשם ומבקשת מאיתנו לשחרר בעצמנו את אשליית האחיזה, שמעניקה לנו תחושת אדנות ובעלות על אחרים. זהו אפוא גם הציווי המקדים ליציאת בני ישראל ממצרים; לשחרר את עצמנו מהשעבוד לאשליית האדנות.