מורדים קדושים בני מאה

בחול המועד פסח תרפ"ב (1922) התכנסה בירושלים חבורת פועלות ופועלים צעירים מרחבי הארץ.

כצעירים רבים שעלו באותם השנים לציון חשו חברי הקבוצה כי הם חלק ממהלך היסטורי אדיר של שיבת העם לארצו, כצעירים רבים הם חוו את מכוות האש של הפרעות האיומות במזרח אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה, והותירו מאחור את משפחותיהם שטרם ידעו כי הנורא מכל עוד לפניהם, כצעירים רבים הם חוו בארץ המובטחת חרפת רעב וחיו חיי עוני ועמל אין סופי. אולם, בניגוד להמוני הצעירים שירדו מספינות העולים של בני העלייה השלישית, לחבורת הצעירים הדתיים לא היה אבא.

חבריהם למסע הסתפחו חיש מהר לתנועת העבודה הציונית רבת הכח שדהרה להשתלטות על כל מוסדות הישוב בארץ והעניקה לחבריה בית חם, סיוע בשעת הדחק וגב ארגוני, ואילו הם, לא יכלו לאכול במטבחי הפועלים שם הופרו דיני הכשרות בהתרסה. חבריהם האמינו ב"עולם ישן עדי יסוד נחרימה", המירו את ספרי הגמרא בכתבי מרקס ולנין והותירו מאחוריהם בגולה את התפילין, הסידור והשבת, ואילו הם להטו באש האמונה, גם בלב ימי המהפכה. חבריהם האמינו כי המהפכה העברית מחייבת דילוג על אלפי שנות גלות והמרת תורת ישראל לחיבור נלהב לעברית ולתנ"ך, אך ללא האלוקים, ואילו הם האמינו כי תורה שבכתב, תורה שבעל פה, וארון הספרים היהודי שנכתב במשך מאות דורות, הם הצידה לדרך גם בעידן השיבה לארץ האבות.

גם בין בני "הישוב הישן" החרדים לא מצאו הצעירים את מקומם. שותפיהם היו למניין ולאמונה בה' ובתורתו, אולם רובם התנכרו למשמעותה של שיבת ציון השלישית, ואילו אנשי "המזרחי" תנועת האם של הציונות הדתית, פעלו גדולות ונצורות בתחומי החינוך ושמירה על אופי דתי כזה או אחר במוסדות התנועה הציונית, אך לא מצאו עניין בהקמת ישובים ובהתיישבות חלוצית כפי שחלמו בני העלייה השלישית, ורוחות התנועה לתיקון חברתי-הסוציאליזם לגווניו, נדמו בעיניהם כצרות ואויבות לרוח התורה.

מירושלים יצאה הבשורה. תנועת "הפועל המזרחי" שהוקמה באותו כינוס בפסח תרפ"ב העניקה לראשונה בית לצעירים הרבים שרצו גם וגם. גם מסורת וגם חידוש, גם תורה וגם עבודה "רוצים אנו בחיים של עבודה ויצירה על יסוד היהדות המסורתית" כתבו הצעירים בקול הקורא שפורסם עם הקמת התנועה. "אין אנו יכולים לעסוק רק ברוחניות ולהצטמצם ב-ד' אמות של הלכה בלבד, ומאידך אין אנו יכולים להסתפק רק בלאומיות חיצונה של לשון וארץ בלבד ולעזוב את תורתנו שהיא יסוד תרבותינו הלאומית על האופי הלאומי שלנו.

אנו רוצים ביהדות של תורה ועבודה, ... אנו שואפים לשוב אל החיים העבריים הקדמונים, אל היהדות התנכ"ית המקורית המיוסדת על הצדק והיושר ועל המוסר". את תמצית רעיונותיה של התנועה הגדיר הוגה הדעות הצעיר והמבריק שנקטף באיבו, שמואל חיים לנדוי (שח"ל) –"המרד הקדוש". התחדשות תוך נאמנות מוחלטת למסורת, שיבה לארץ תוך הצמדות לתורת ישראל על כל גלגוליה, מרד בגלות וחולייה, תוך נאמנות לרוח הקדושה של עם ישראל לדורותיו.

מאה שנים עברו. גלגולים רבים מספור עברה תנועת "הפועל המזרחי" שהפכה במהירות להיות הכח המרכזי של הציונות הדתית. גם כיום, במלאות לה מאה היא מותקפת כבימי הקמתה. יש הטוענים נגד השתלבותה, ויש כנגד מידת התבדלותה, יש התוקפים אותה בשם הציונות החילונית ויש בשם היהדות החרדית. הסוציאליזם בו דגלה בימי הקמתה איבד מקסמו ורבים מבניה מובילים היום דווקא את תפיסות השוק החופשי.

האידאולוגיה שחברה לפוליטיקה הביאה אותה מאז ומתמיד לפילוגים וסכסוכים אין ספור שבימים אלו אנו מצויים באחת מתקופות השיא שלהם. אולם, אחרי הכל, כאשר מייסדי הפועל המזרחי משקיפים ממרום על צאצאיהם האידיאולוגיים, כאשר הם משקיפים על מאות הישובים והישיבות, הקיבוצים והגרעינים, מפעלי התורה והמדע, המוני בניה של הציונות הדתית לכל גווניה המובילים בכל תחום ובכל נושא, כאשר הם רואים שגם רבים ממתנגדיה מממשים הלכה למעשיה את עקרונותיה, דומה שבגן העדן, שם יושבים מוסרי הנפש מייסדי התנועה, החלוצים שהרוו בזעתם ובדמם את אדמת המולדת תוך שהם שומרים על קלה כבחמורה, נשמע קול גדול:"אל הנער הזה התפללתי".

וגם אנו כאן, על פני האדמה, מנאמני תורה ועבודה ועד ישיבות הקו, מבתי המדרשות, הישובים השכונות והערים מהגולן ועד אילת, מקריות המדע והתורה, ממפעלי החינוך, מבסיסי הצבא ומתנועות הצדק החברתי והחסד, נאמר לאבותינו הרעיוניים, אחרי מאה שנה- תודה.