דין השליחות נלמד במכילתא משני פסוקים בקרבן פסח. האחד מהציווי על לקיחת השה 'ויקחו להם'. וכי כולם היו לוקחים?
אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. הלימוד השני הוא מהציווי על השחיטה: 'ושחטו אותו'. וכי כולם שוחטים אותו? אלא שהשחיטה מועילה כיוון ששלוחו של אדם כמותו, ובדומה אומר רבי יהושע בן קרחה בגמרא קידושין מ"א: קרבן פסח זה, יש בו פן של קרבן ציבור ויש בו פן של קרבן יחיד, וממנו כאמור לומדת הגמרא דיני שליחות, אך אינו דומה שליחות לעניין קרבן פסח ביחס לשליחות הכהן הגדול ביום הכיפורים שבפרשתנו.
בקרבן פסח חייב כל משתתף להיות מנוי, להיות נמנה עם החבורה המקריבה את קרבן פסח, ויכול בעל הקורבן להתנות שפלוני לא יהיה בין המנויים בחבורה. זאת בשונה מהקורבנות ועבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. כאן אין צורך במינויים ותפילת הכהן הגדול היא לווידוי וכפרה על כלל ישראל. כך גם כהן המברך ברכת כהנים, אם חלילה אין הוא מסוגל לברך את כל הקהל כולו באהבה, גם אם מדובר באדם אחד בקהל המתברכים אותו הכהן אינו מסוגל לברך באהבה, אין הוא רשאי לעלות לדוכן.
יתר על כן, בפרשתנו אנו למדים על שלשה מעגלים בדומה מעט לסדר החניה במדבר. המעגל הפנימי הוא של הכהן הגדול וביתו, הכהן הגדול ואשתו. כן, בניגוד לנצרות, הכהן המיצג את כלל ישראל חייב להיות נשוי ולא עוד אלא שהיו מייחדים לו אישה נוספת למקרה שחלילה אשתו תמות במהלך יום הכיפורים. לא הורה 1 והורה 2, אלא בעל ואישה. כפי שאומר רבי יהודה: אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ".
ביתו זו אשתו; בלי אשתו אין ביתו בית ואין הוא נקרא אדם, כי אינו חי חיים נורמליים. התורה ממלאת חיים ולא מדכאתם.
כהן שאינו נשוי הוא בגדר בעל מום ואינו ראוי לייצג את הציבור בעבודת יום הכיפורים ובהקרבת קורבנות. וכן הוא בשאר העבודות של יום הכיפורים, כמו הקטרת הקטורת והטבת הנרות, הכל נעשה על ידי כהן גדול נשוי. במילים אחרות, היות הכהן נשוי זהו חלק בלתי נפרד מזהותו, ועבודת יום הכיפורים מותנית בכך. ומוסיף הזוהר, על הפסוק, 'אדם כי יקריב' בפרשת ויקרא: להוציא מי שאינו נשוי... לא רק שהוא אינו אדם ואינו בכלל אדם אלא שאין השכינה שורה עליו כיון שהוא פגום, ונקרא בעל מום... אדם שמצוי זכר ונקבה הוא הראוי להקריב קורבן.
מלבד התנאי להיותו נשוי, על שליח הציבור, הכהן הגדול לדאוג לניקיונו ולניקיון ביתו, לניקיון המעגל הפנימי מעוונות וחטאים, כי רק כך יהיה הוא כשיר להיות שליחו של הציבור, להתוודות בשמו ולהקריב את קורבן הציבור. לשם כך, עליו להקריב תחילה את פר החטאת אשר לו, משלו הוא הוא בא ולא משל הציבור, ומכפר בווידוי בעדו ובעד ביתו, זו אשתו. אומר רש"י, מתוודה עליו עוונותיו ועוונות ביתו. מתוודה ואומר: אנא השם, חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך אני וביתי. ומבקש כפרה ואומר: אנא בשם, כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים וכו'. רק עתה משהמעגל הפנימי נקי מעוונות, כפי שאנו אומרים בסדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים, פונה הוא למעגל השני, והשלישי, לכוהנים והעם העומדים בעזרה, ואומר להם: תטהרו! כשתחילה מתוודה הוא בשנית עליו אך גם על הכוהנים, 'בני אהרון עם קדושך'. רק מששני המעגלים הללו, הפנימי והאמצעי טהורים וסיימו את וידויים, רשאי הכהן הגדול לפנות אל העם, ואומר: אנא השם, חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא בשם, כפר נא לחטאים... שחטאו...לפניך עמך בית ישראל, ואומר להם 'תטהרו'! לימדנו התורה, סדר ראוי בהנהגת הציבור. תחילה יש לדאוג לטהרת שליחי הציבור ומתוך כך רשאי שליח הציבור לפנות לצאן מרעיתו בדרישות להיטהר.
ואכן כך מסביר הלבוש, הרב מרדכי יפה, שהיה מחכמי בוהמיה; רב, פוסק ומפרש השולחן ערוך, מדוע היה הכהן מתוודה ביום כיפור שלש פעמים, ותחילה עליו ועל ביתו, משום קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. רק אחר כך היה מתוודה עליו ועל ביתו ועל אחיו הכהנים שהם בני אהרן, ורק בשלישית, היה מתוודה על עם ישראל כולו. וכפי שכותב ספר החסידים שכללית, חייב כל מוכיח, להוכיח עצמו מן העבירה ולישר דרכיו קודם שיוכיח את חברו, שאם לא יעשה כן לא יקבל ממנו חברו.
ועוד נקודה חשובה לימדתנו הפרשה ביחס לבחירת שליח ציבור, 'דבר אל אהרן אחיך', וכי לא ידענו שאחיו הוא? אלא כך אמר הקב"ה: איני נושא פנים לשום אדם, לא משום חכמתו, ולא משום אביו ולא משום קרובו, ואף לא בשל פרשת מות שני הבנים הצדיקים, עליהם בכו כל ישראל את השריפה וגו', כי אף על פי שהיו בני אהרון, לא עמדה להם זכות אביהם, כי איני ותרן אלא מאריך אף, ו'בזאת יבא אהרן אל הקדש'.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל